אני צריכה לקבל פרס מזויין על זה שעוד לא איבדתי לגמרי את השפיות מרוב שהייה ממושכת יותר מידי זמן לבד.היום קמתי לצלצול הטלפון של העובדת הסוציאלית מהעבודה הקודמת שלי ב-3 בצהריים אחרי שנרדמתי רק ב-8 בבוקר וממש לא מבחירה.
אחרי כמה דקות שיחה הבנתי שאין טעם להתפנק ולפעמים צריך לאכול את החרא שהוא הברירת מחדל.
אז ככה, יש מקום שמוצא עבודות לאנשים טמבלים כמוני שלא יכולים לעבוד יותר מ-3 פעמים בשבוע.
חלק מזה זה מסעדות (הייתי שם, לא תודה), טלמרקטינג (אני לא מחזירה לסבא שלי טלפונים זה לא בא בחשבון) וקופאית בסופר.
אז נכון שכשהייתי קטנה הסתכלתי בקנאה על הקופאית בסופר כי היא הייתה בממלכה שלה מעבירה מוצרים עם הפרצוף תחת ויושבת בנוח על הכסא,
אבל אני ממש מתביישת בעצמי. באמת שיר? קופאית בסופר? אחרי שנה של עבודה במטבח של מסעדת גורמה?
הייתי יותר אופטימית אם זה היה בסופר כמו טיב טעם אבל לאאא.... AM:PM.
פעם אחת קניתי באמפיאם ופחדתי על החיים שלי מהאנשים שחיכו בחוץ, אז ביקשתי כמה שיותר רחוק מהבית.
מה שטוב בניגוד לסופרים הגדולים הוא שלא אצטרך להתעסק עם יותר מידי חישובים וכספים. מעניין אם אהיה מהאנשים שמקללים את אלה שמשלמים ב-200 על בקבוק קולה. אינעל העולם.
מה שיותר גרוע מזה שאני מחפשת עבודה שם או יותר נכון נעניתי להצעה ושם דבר לא בטוח, זה שאני מתביישת בזה.
מעולם לא התביישתי במה שיש לי ולאן אני הולכת. היום אני משפילה את הראש לריצפה ואומרת בטון מתנצל למה אני פה ולמה אני שם.
ושאלות נופלות עליי כמו קטיושות- מה עם צבא? מה עם שירות לאומי? מה עם עבודה? את מחפשת? למה את לא מחפשת? מאיפה יש לך כסף לדירה?
ואם פעם עניתי היום אני אומרת שלא מדברים על זה. טאבו. ששש
אני חושבת על זה איך אומר לגבר שאני קופאית בסופר בגיל 19 ומרוויחה כמו חייל ב"כפולה" (שנון)
או איפה הייתי ומה עשיתי, ולמה אלך לשירות לאומי של "סיכוניות" ולמה אני נחשבת "בסיכון"
ואיך אני אשכנע שהכל אצלי בסדר, אני רק מאוד עצובה.
איך אני אשכנע את אותו הבחור, או אותם האנשים שארצה בקרבתם שאני בסדר, קוקו בדיוק כמו שאר הבנות רק שכל פיפס חרב עולמי?
זה חמוד זה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל