*

כשנכנסתי לגהה דודה שלי הביאה לי שני ספרים- אחד של ד"ר סוס "אם יוצאים מגלים עולמות נפלאים" או משהו ואת "ציפור הנפש"

היא אמרה שהיא רצתה לחכות שאשתחרר משם כדי שאצא לדרך בתור בן אדם בריא חדש וחזק.

לאחר 9 חודשים, שיחררו אותי בטענה שהמקום לא מתאים לי ואין לי מה לעשות שם.

נכנסתי לפרוייקט בשם "ליליות" שהוא מטבח שמכשירים שם נערים בסיכון ומקנים להם מקצוע. אמרו לי, מתחילים במטבח הכנות, דברים פשוטים, לקלף ולחתוך. מתחילים ב-3 משמרות ואחרי חודש-חודשיים עולים ליותר. עם הזמן עולים למטבח ומתקדמים בשלבים בבישול.

לאחר שנה וחודש, אמרו לי לעזוב בטענה שאני לא מתקדמת לשום מקום ומבחינתם מיציתי, אני על 3 משמרות כבר יותר משנה ובמטבח הכנות. אני תקדים של הפרוייקט במשך 11 שנים שהוא קיים.

אמרו לי שאני צריכה למצוא עבודה דחוף כי אז אני אשקע. אמרתי שהם צודקים לגמרי.

אחרי פחות משבוע התחלתי לעבוד באולם אירועים קטנטן עם עוד טבח אחד במטבח. אחרי יומיים טסתי משם לאחר ששלח לי רמזים שגרמו לי לבחילות וסחרחורות במטבח.

חזרתי הבייתה מיואשת.

סבתא אמרה לי, שיר. אל תפסלי. אני עשיתי את זה, וגם סבא עשה את זה. אני רוצה להזמין לך מישהי שתבוא אלייך הבייתה ותעשה משהו שכל מה שיש לך בראש יעבור. עשו לי את זה והבראתי. אז האישה באה אליי הבייתה וביקשה ממני לקרוא פרק מתהילים ליום שני. ביקשה חתיכת לחם וקערה עם מיים וטפטפה עופרת על הקערה מעל הראש שלי, כל התהליך צחקתי כמובן. ביקשה ממני לישון עם העופרת מתחת לכרית שלושה לילות.

מחר אני הולכת לאיכילוב לנסות להכנס ל"מעון יום". כבר ציינתי שאני מרגישה נורא עם זה שאני מתביישת בעצמי.

ניסיתי לחשוב מה החלק הכי נורא בכל הסיפור והבנתי שבכל פעם שאני מפסידה לתהומות שלי שני משפחתי בונים לעצמם אחת משלהם.

אני לא חושבת שסיפרתי את זה למישהו חוץ מלאמא שלי ולסבא שלי.

העונש הכי גדול של בנאדם שנחשב לחולה הוא שיתחיל לרחם על עצמו.

אני רואה אנשים שבמצב שלי או אפילו פחות דחוף (אין השוואות בכאב) שהדבר העיקרי שמפריע להם הוא למה דווקא להם, השוואות על המצב שלהם עם אחרים והזכרות בלתי פוסקות לכמה שהם סובלים.

נכנסתי למקלחת, כרגיל מלאת מחשבות, וחשבתי על הספר שדודה שלי הביאה לי וכמה היא הייתה בטוחה שאני אצא משם בריאה.

היום היא קודחת לי שאעבור לקיבוץ שלה ואקבל טיפול ספק אלטרנטיבי ואעבוד איתה במטבח. אתמול הלכתי לעבוד איתה במטבח והיה נהדר, תיקתקתי עבודה כמו שעון ועשיתי אותה טוב, כבר שחכתי כמה אני טובה בעבודה עם הידיים וכמה כייף זה להיות יעילה.

כמובן שאשאר בתל אביב הרי ואין לי שם אף אחד חוץ ממנה, ולה בעצמה כבר יש 3 בנות קטנות.

מחר אני לא הולכת לאיכילוב כדי להבריא, אלא כדי לנער את עצמי מפה