אני לא אוהבת בנות. אני לא אוהבת בנות וזה משהו שרק בזמן האחרון למדתי ושיחרר אותי מהנטל הזה של לנסות להתחבר איתן בכל מקום שאני הולכת ולהסיר מעליי את רגשות האשם שאת כל שנותיי בבית הספר ביליתי בשירותים או בחדר של היועצת/מזכירה.
ואני גם לא מרגישה רע להגיד את זה, אני גם בת, גם את עצמי אני לא סובלת.
לכל מקום שאי פעם הלכתי נתקלתי בעשרות נשים ועם כל אחת ללא יוצא דופן הרגשתי מוזנחת ועוף מוזר.
אני לא יכולה לסבול את הפלרטטנות היתרה הזאת, את ההתרגשות מכל פיפס של בחור נאה.
לא יכולה עם ההתחסדות המינית הזאת, או שאם אין התחסדות יש רצון אז להיות ניו אייג'ית כזאת ולהזדיין בכוח עם כל מה שאמא שלכן תחטוף התקף לב אם תבואו איתו הבייתה.
דוחה אותי להכנס לפייסבוק ולראות את התמונות חצי פרופיל חצי פורטרט שאפילו לי עושה לאף היהודי שלי נפלאות.
התגובות המתוקות שאתן שולחות אחת לשנייה בפייסבוק בשביל הפרהסייה, להוציא את האייפון בכל תא שירותים שיש.
נמאס לי מהאופנה של לצאת נגד ההפרעות אכילה או להתחיל "להתגאות" במה שיש, הרי גם מי שאומרת שלא אכפת לה איך היא נראית, אכפת לה מעצם העובדה שלא אכפת לה מזה שהיא שמנה, ובתור אנורקסית לשעבר אני הראשונה שתוביל את המאבק נגד הפרעות האכילה אלמלא הן היו כבר מגפה שאולי ואני מקווה תעבור עם הזמן.
מתסכל אותי להראות כמוזנחת בעיני אחרות כי אני לא יודעת לאיפה דוחפים מסקרה ולאן רימייל שייך (רימל?)
אני לא סובלת את הרשימה הקטנה בצידי הבלוג של מה אני אוהבת ומה אני שונאת ומי אני וכמה אני משוגעעעעעעעתתתתתתתתת ומצחיקההההההה
אני יכולה להקיא מהתבטאויות של בנות עד כמה הן מטורפות ומשוגעות ו"יואו הצטלמתי עם חזייה אני כזאת פסיכיייית". טוב כפרה, נראה אותך יום אחד לוקחת ממני ומהקרובים אליי קצת מהנפש הרדומה שלנו תמצאי את עצמך תלוייה מעזריאלי