אני מרגישה שאני גוססת,וניסיתי להיות הכי מעודנת שיש, לא להיות ככה רישמית וחד משמעית, אתם בטח חושבים שאני עושה סוס מפוני.
אני זוכרת באמצע היסודי הייתי עם דודה שלי באוטובוס במושב האחורי. היא הסתכלה עליי במבט המרחם הזה שאני כל כך שונאת אצלה והיו לה דמעות בעיניים. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לראות אותי ככה, שקשה לי שאני סובלת. אני זוכרת שהסתכלתי מחוץ לחלון ושרף לי בגרון ובאף והכרחתי את עצמי לא לבכות כדי לא לעורר מהומה על מאומה.
הייתה לי את המועקה הזאת ואת הלחץ הזה והדאגה. אז פחדתי שהחברה שלי תעזוב אותי לטובת מישהי אחרת, פחדתי מהמשך היום, סבלתי להסתובב בחוץ כי הרגשתי כל כך מחורבן בפנים. למה? אין למה, ככה. בלי סיבה.
היום אני מחניקה את הדמעות ואת הרוק בגרון על בסיס יומיומי. אני שוכבת על הספה והגוף שלי כאילו גוסס. אני בוכה לא כי רע לי אני כבר בוכה כי קשה לי פיזית. אתמול הסתכלתי במראה, ב4 וחצי בבוקר, והעיניים שלי היו מלאות בנימים קטנים ואדומים. נראתי כמו מסוממת. אמרתי לעצמי, את חייבת ללכת לישון. את לא ישנה, את תתחרפני. אנשים מאבדים את השפיות שלהם, גם ככה את קצת קוקו.
אבל אני לא יכולה לישון. תנו לי לישון אני קמה אחרי רבע שעה מיים. מסריחה ומזיעה.
אני קמה לתוך תחושה מעורפלת כזאת של חוסר אונים. אם היה מישהו, שהיה יכול להיות פה ולחבק זה היה בסדר. אבל לא, לא משפחה. משהו אחר. משהו שאני לא יכולה להשיג, משהו שאני מבריחה ממני.
לא חשבתי שלא אמצא אהבה חדשה כל כך הרבה זמן. אולי זה באמת בא לי נורא בקלות מוקדם מידי. התאהבתי בגיל נורא צעיר, אני מכוונת גבוה. אני לא אסתפק בעיצות שלכם. בוא אני אגיד יותר מזה, רובן מחורבנות. אם מישהו יגיד לי שזה יעבור ואני צעירה אני מוחקת לו את התגובה וזה המינימום שאני יכולה לעשות. אני בפנים בת 100, מרגישה בת 100, זזה כמו בת 100, חושבת כמו בת 100.
גדלתי לתוך הרגשות האלה וברקע את המנגינה החוזרת של האנשים שדואגים לי אבל לא מבינים על מה הם מדברים.
כמו אתמול, אני מחזיקה את עצמי לנהוג בדרך ארץ כשאני מקבלת עיצות חסרות טעם. אני יכולה להקשיב ולהנהן אבל אני מרגישה שאני לא מכבדת מספיק. מגיע לכם תשובות למה. למה אני לא עונה, למה אני מבאסת, למה אני לא כותבת על המפגש.
אני חושבת עליכם ששואלים אותי "איך היה המפגש?". אני מנסה לדמיין לעצמי מה היה קורה אם הייתם מנסים לשאול אותי לשלומי קודם. גם אם לא מעניין אתכם, אתם יודעים, מתוך נימוס. בטח הייתי אומרת לכם שיכול להיות יותר טוב אבל בפנים מתחננת שאין דבר כזה יותר גרוע מזה.
הידיים רועדות הלסת כואבת העיניים שורפות והראש מסתחרר
אני פוחדת לשעמם אתכם, פוחדת שתלכו ממני.
(כמה קוראים יעזבו עכשיו?)