*

מאחורה עברו שני אנשים, ששומעים עליהם שהם צ'חצ'חים פשוטים כאלה מהסוג שאתה אומר לעצמך, "אוייש נו רק שלא יטפלו אליי עכשיו..."

האישה דיברה בטלפון והבחור הלך לפנייה

"בוא בוא נשמה, נכין לך אוכל, קבבים, פרגיות, מה, מה אתה אוהב נשמה??" והבחור מלפנייה צועק: "תגידי לו שנפנק אותו!!"

"רואה?" אמרה האישה לבחור בטלפון, "איזה חמוד, הוא רוצה לפנק אותך. בוא, חצי שעה- שעה אין אף אחד רק אנחנו נכין לך משהו מהר טעים בוא כפרה"

ואז הם היו כבר רחוקים. אחרי אתמול, היום הנורא בחיי, זאת הייתה נקודת אור מדהימה.

ניסיתי להיות האנשים האלה, שמנסים לשכנע מישהו אחר כדי שיאכל. חשבתי לעצמי, איזה בנאדם שלם אתה צריך להיות כדי לדעת לפנק ככה אנשים אחרים. לרצות שיהיה להם טוב. או איזה כייף להם שהם נהנים מאוכל טוב (והמזרחים יודעים לעשות אוכל פיצוץ בלי להתאמץ) ואוכלים את מה שאנחנו אוכלים בד"כ רק בפיקניקים, אבל להם גם הגינה הציבורית מספיקה.

הייתי רוצה להיות הם, בלי יותר מידי דאגות. לא אומרת שאין להם שכל (ואין דאגות) אלא שהכל יותר פשוט. כולם יושבים מתחת לביניין וזין על העולם אם זה מפריע לאחד השכנים.

ברחוב שלי שהוא קטן וכל הבניינים 3 קומות, דירת קרקע אחת שמה נדנדה, ערסל ומשחקים לילדים בגינה. זה כמובן לא לציבור הרחב ואני גם לא חושבת שזה מתאים שהם עשו את זה בכלל, אבל תקלטו איזו רמה של פתיחות יש פה.

ובקשר למפגש, חשבתי על זה ובאמת מגיע לבנות שלא היו הסבר. נעשה זאת ניטרלי ואז איך אני מרגישה:

קודם כל, בתחילת היום היו לי המון ביטולים. ועם הביטולים היינו 14 בנות(!!!) שכולן בלי יוצא מן הכלל היו מקסימות.

כולן היו בסלון ואני התארגנתי, התיישבתי וקלטתי שהן מדברות על גובה של כל אחת. לקחתי את העיניינים לידיים וביקשתי, בלי משקל, בלי גובה, בלי תפריטים. מספרים מחוץ לתחום.

זה התחיל שאני סיפרתי את הסיפור שלי וכמובן שהשמטתי לא בכוונה כמה פרטים כי עדיין, אני מארחת הרבה בנות והרגשתי שיש עליי המון לחץ וביקורת. אני חושבת שקלטתי מזווית העין כמה בנות שאמרו לעצמן "מה לעזאזל אני עושה פה".

המשכנו בזה שביקשתי מבנות לספר גם את הסיפורים שלהן. אני רוצה להגיד עכשיו תודה לכל הבנות ששיתפו איתי פעולה וכיבדו את הבקשה שלי, אפילו שהן קראו לי "המורה" (וביננו, מעליבבבבבבב)

הדבר היחיד שבגללו יצאתי בתחושה רעה היא ההתפלגויות.

אני יודעת שהיו בנות שבאו לא למטרת המפגש אלא כדי להכיר את הבנות איתן הן מתכתבות. זאת בדיוק הסיבה למה לא פתחתי קבוצה מיוחדת למפגש. רציתי שכולן יבואו מהמקום שלהן הפרטי ויצא שהייתה הרבה התעסקות עם פלאפונים והעברת מספרי בלוג.

פה ושם גם נעלמו בנות למקומות אחרים, דיברו בזמן שמישהי אחת מדברת אבל בכל הבלאגן ברגע שמישהי סיפרה מהמקום שלה כולן הקשיבו וזה מדהים בעיניי שבאמת אף אחת לא ניסתה לנחם ולתת עיצות.

וחשוב לי לציין שהיו בנות מכל הסוגים, מכל המצבים של ההפרעה, חלקן חולות חלקן אחרי, אבל כולן הבינו ב-100% זו את זו.

אני יודעת שכל מי שהייתה שם הייתה צריכה להיות שם וגם אלה שלא היו. אני מקווה שאם יהיה עוד מפגש מי שלא באה תבוא, ואולי בפעם השנייה זה יהיה יותר מאורגן.

אני מצטערת בפני הבנות שהרגישו שלא קיבלו את המקום שלהן ושלא קיבלו מענה שהן היו דרושות לו. אני תמיד אשמח לדבר בפרטי...

מצבים חברתיים לא פשוטים לי ולא אשקר שיצאתי מסמורטטת, תשושה. אבל אם זה עזר למישהי זה נותן לי המון כוחות.

גיליתי גם שיש לי כוח להקשיב ולא להשליך על עצמי.

(ציור קיר שעשיתי על חלקה קטנה במשרד של העובדת הסוציאלית בפרוייקט מטבח שעבדתי בו)

אז תודה באמת למי שהייתה 

ולמי שתהיה אם יהיה

ותתיחסו בבקשה גם לחלק הראשון של הפוסט, טוב? אחרי הכל, הבלוג הזה מלא בעוד מלא דברים אחרים, ואני צריכה את יחס