*

אחרי שזיינתי את "בלינסון" עכשיו תורו של איכילוב, מחלקת יום פסיכיאטרית למבוגרים.

ומה זה מבוגרים חברים שלי, אני מדברת על בני 40 + חוץ מ-3: בת 18, 20+ ו-31.

לפני שבאתי חשבתי שאני אסבול מהטמטמת ומהבעיות הקוגנטיביות של החבר'ה, הבטיחו לי שרוב הבעיות שם הן לא בשכל (יענו טמבלים, ליטרלי אהבלים) אלא יותר "כמוני". שאלתי אותם מה זה כמוני. "אנשים שקשה להם". 

על הפעילות הראשונה התייצבתי עם כוס קפה שקניתי במיני קפיטריה של הביניין, כבר הבנתי שזה עסק יקר כל ה"מעון יום" הזה.

הגעתי ראשונה ויצא לי לדבר קצת עם המטפלת באומנות. הייתה מבחנה ליד כל כיסא, דף קטן ועיפרון.

היא שאלה את כולם מה אפשר לעשות עם זה ואיך הם מתקשרים. אחת הכוכבות אמרה: "אפשר לרשום כמה CC צריך לקחת ליום!" ואז סיפרה שאמא של אמא שלה (ע"ע "סבתא") התאבדה כשהיא שתתה מי אש ונשרף לה הגרון כשהיא הייתה בת חצי שנה.

אחד הכוכבים השניים צעק: "כבר בת חצי שנה וכבר לוקחת תרופות???" זהו, נגמרתי, נשפכתי מצחוק, הרס אותי. הבנתי שמשעשע יהיה לי. נרגעתי קצת.

הבחורה בת ה-18 כמובן על תקן תשומת הלב, משחקת באייפון כל הזמן וצוחקת ואומרת שזה עוזר לה להתרכז, על הידיים שלה שריטות מחתכים. תבינו, החתכים הם לא הבעיה, ההחצנה מטרידה אותי. כל 5 דקות פולטת בעיה אחרת שיש לה.

בפעם ה-3 שאמרה שהיא חייבת עיסוק רציתי לזרוק לה את אחד שברי המבחנה ולהגיד לה: "הנה, קחי תחתכי.".

בהפסקה תפסה אותי מישהי בת 30++ שהכריחה אותי להגיד לה בת כמה היא נראית בעיניי. אמרתי "30" ועמד לי בלב 39. היא נראית קצת קוקו, היא עברה תאונת דרכים וכנראה שהקוקו שלה נגרם מהתאונה. זה כל כך מתסכל לדבר עם בנאדם מבוגר, לשמוע ממנו חוכמה כזאת ומצד שני דברים כל כך דביליים. היא אחת הנשים הכי רגישות שאני מכירה אבל מתנהגת כמו תינוקת. כמו תמיד התחלתי לחקור אותה.

היא התביישה לשאול אם אני שם מאנורקסיה כי יום קודם אמרה משהו שלא התפרש נכון לאחת הבחורות שם ואז בכתה כל היום, אמרתי לה שזה בסדר.

היא עמדה שם והסתכלה עליי ואמרה לי שיש לי עיניים טובות. שיש בי טוב ורואים את זה, היא יודעת לזהות את זה. היא התרגשה וחיבקה אותי וחיבקתי אותה גם. התרגשתי ממה שהיא אמרה אבל אז היא התחילה לדבר ולדבר ולא הייתי יכולה יותר, הייתי חייבת לטוס משם.

כל היום היה בסימן כהות רגשית. זה הרבה פחות אינטנסיבי מגהה ויש ימי חופש (מחר הולכת לעבוד עם דודה בקיבוץ), רק 5 ימים בשבוע וזה מ-9 עד 2. זה צמוד למסעדה שעבדתי בה אז היום הלכתי לבקר שם 20 דקות בהפסקה. איזה הפסקות יא רבנאן.

זה הרבה יותר מרתק להיות שם מגהה, לאנשים יש סיפור ארוך ועמוק ולצערי לכמה מהם יש ילדים. חלק נשואים, ממש קרקס שלם.

בפעילות עם המבחנה והדף חלק אמרו שהלוואי והשדים שלהם יעלמו ושהם ירפאו מהמחלה.

חשבתי לעצמי כמה זמן הם בטיפול שמחדירים להם שהם יהיו אנשים אחרים.