היום היה אחד הימים העוצמתיים בחייהיה לנו תרפיה בדרמה. כל אחד היה צריך לבחור שלושה קלפים, לבחור מערכת יחסים אחת שיש לו בחייו ולבחור קלף לכל מצב:
מה שטוב במערכת היחסים הזאת, מה שלא טוב בה ומה שצריך כדי שהיא תעבוד.
היה גבר אחד, בשנות ה-40 לחייו, דתי שבחר במערכת יחסים את הבת שלו.
הוא סיפר שכל לילה היא באה לישון איתו במיטה, בת 3 וחצי, ולילה אחד הוא אמר לה שהוא לא רוצה שהיא תישן איתו יותר.
הוא סיפר שב-2 בלילה הוא קם והיא לא הייתה לידו, הוא היה בשוק. דיבר עליה כאילו ראה את אלוהים, כמה היא נבונה שהמילים חילחלו אליה והיא בחרה לבד לקום וללכת. התחלתי לבכות בשקט.
לאחר מכן דיבר עוד גבר, בן 40+ גם כן. הוא בחר בקלף ה"אשמה" בתור מה שכן עובד.
הוא נפצע באחד פעולות צבאיות והוא נמצא באיכילוב מטעם משרד הביטחון. הוא מספר על פעולה שבו נהרגו הרבה מחבריו, והרבה מהם איבדו איברים בגוף ואת בריאותם, אמר שהוא מרגיש אשם שהם נפצעו והוא יצא בריא. שלפעמים הם יוצאים בלילות, לשתות בירה, כמה הם קרובים, אבל הוא מרגיש אשם על זה שהוא "בריא".
אמרתי לו באמצע המפגש, לא נפצעת פחות מהם, כמו שיש שתי סוגי אלימות: מילולית ופיזית. אני נפגעתי נפשית וזה הולך איתי עד היום, כמו שזה הולך איתך. ההתמודדות שלכם דומה, אתה לא צריך תותבת כדי לדעת שאתה סובל.
ואז התחיל סבב של בנות שאמרו את דעתן. תקשיבו, אתם לא יודעים כמה אהבה הייתה שם. שותפות גורל, דאגה.
בסוף הפעילות אמרתי שאני רוצה להגיד משהו.
"יש כמה דברים בחיים שגורמים לי להמשיך לרצות לחיות," תקשיבו, כמה שאני הייתי קיטשית. רציתי להחטיף לעצמי סטירה.
"כמו ששאלתי מוכר בחנות פרחים כמה עולה חמנייה אחת והוא נתן לי אותה בחינם, או שמישהי זרה החמיאה לי באוטובוס,"
חנק בגרון. שורף באף.
אמרתי שהמפגש הזה היה אחד מהדברים האלה. אמרתי שמה שהיה מיוחד בעיניי זאת כמות האהבה והדאגה שהרגשתי מצד כל אחד ושזה היה טהור בעיניי. שטף דמעות, בום! בכי.
הודתי למשה, שסיפר על הבת שלו. עלה לי זיכרון ילדות, כשההורים שלי התגרשו הייתי ישנה עם אבא שלי, עד שהגיעה אשתו. אני זוכרת יום אחד הוא בא אליי ואמר לי שאני צריכה לישון במיטה שלי, כי היא תישן איתו הלילה. וזה שבר לי את הלב.
הודתי לאלי, שסיפר על החוויה שלו מהצבא, ולדנה (50+) שפעם ראשונה מאז שהיא שם שיתפה שאין לה חברים (אחרי זה היא קיבלה ממני ליטוף קטן.)
בלי קשר, יום ראשון הלכתי במסדרון וראיתי חמודון שם. בום נעצרתי בהיתי בו, נכנס לשירותים.
אחת הקוקואיות צרחה שאני אתחיל איתו ורציתי לקבור את עצמי באדמה.
ראיתי שהוא נכנס לחדר שקוראים לו "מועדון דקל" שזה לאנשים שסיימו את הטיפול ויש להם עוד זמן עד שיגיעו למסגרת שנקבעה להם לאחרי.
אמרתי לעצמי שאני לא מתחילה עם עוד קוקו, אבל הוא חמוד מאוד.
נכנסתי לחדר ושאלתי בתמימות מה זה. אחת הבנות הסבירה לי. "אהא", אמרתי. "אתם הייתם מאושפזים פה?"
הבחור החמוד אמר, "לא, אני סטודנט פה. את מאושפזת?"
קרס עולמי וחרפה הציפה אותי. השפלתי מבט לריצפה ואמרתי בקול שקט "אממ... כן, כן..." אמרתי תודה והלכתי.
רציתי לבכות
למטה: אני ונוגה
למעלה: דודות, אמא וסבתא
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
