בא לי לספר כל מיני דברים אבל האצבעות שלי מעופפות מעל המקלדת וכל מה שאני אכתוב ימחק בדליט.באיכילוב הבן אדם היחיד שהצלחתי להתחבר אליו היא אישה בת 50+- שמדברת בשפה גבוהה מידי וכל שטות היא צוחקת ואומרת משהו בסגנון "חהחהחה... איזה בידור" וגם זה כשאנחנו מדברות על ניקיון ועל מישהי שאני רוצה להרוג.
היא סיפרה לי משהו שהבחורה עשתה בזמן שלא הייתי ואמרתי לה שאני הייתי משתגעת. היא אמרה לי "את היית משסעת לה את הגרון!" והיה לי נחמד לשמוע שמישהו לא לוקח אותי בתור פינת ליטוף.
בעבר, מאז שאני זוכרת את עצמי היה עליי לחץ להתחבר, להיות חלק, לנסות להשתלב. בכיתה א' לא הצלחתי להגיד לילדים שלום מרוב בושה.
אני זוכרת שהחברה היחידה שלי דיברה עם מישהי אחרת וברחתי למאחורי הדלת ולא הפסקתי לבכות, עד שאמא אחת ראתה אותי ואמרתי שאני חולה, אז הלכתי הבייתה.
מאוחר יותר הייתי צריכה לעמול קשה כדי להכנס לתוך השלישייה ההזוייה שהייתה לי ולעוד שתי בנות. כמובן שכל הפסקה הייתי בוכה לאמא בשירותים כי פחדתי שהן חברות יותר טובות אחת של השנייה מאשר שלי.
הייתי נמנעת ממצבים חברתיים כי ידעתי שאני צריכה לדבר ולהוכיח את עצמי. קחו את כיתה א' ותמתחו אותה עד גיל 18.
שנה שעברה בפרוייקט היל"ה המורה שלי לתנ"ך שמעה שקשה ומביך לי לא להתחבר ושזה מתסכל אותי כי אני מתביישת להסתובב כמו זאב בודד אבל מצד שני נורא סובלת בחברת אחרים.
אני חושבת שמה שהיא אמרה לי היה רגע מכונן, לגמרי שווה את כל העיצות שאנשים נותנים לי שבדרך כלל כן נכנסות אבל אין להן בעיה גם לצאת.
"תתגאי בלבד שלך". להתגאות בלבד שלי? זה משהו שצריך להתגאות בו? מה זה משנה. "זאת הממלכה שלך, את מחליטה מי ייכנס".
בתיכון הייתי נכנסת ליועצת כל הפסקה כי התביישתי שיראו אותי יושבת לבד בהפסקה.
אבל היום הממלכה המפורקת שלי בנתה גדר מזרדים, אז יש כאלה שפורצים אותה ורומסים את הממלכה שלי עוד יותר, אבל אנשים חלשים ועלובים לא ייכנסו לשם. הפסקתי לנסות להשתלב והתחלתי להשלים את השעמום והאוטסיידריות שלי.
היום באיכילוב לא רואים אותי בהפסקות. אני לא מדברת עם הבנות שם (אולי כשאני רוצה את האינטרנט האל חוטי ואני צריכה ללכת לאיזור מאוד ספציפי לקליטה) אבל אני מטיילת, איפה לא. עולה לקפיטריה הולכת לקניון ממשיכה למטבח של המסעדה. אני באה ונעלמת.
נחמד לי להיות הניטרלית הנחמדה שבאה והולכת. אין לי סיבוכים ואין לי בעיות. לא מספרים לי יותר מידי דברים ואני לא נכנסת לעיניינים לא שלי שלא בא לי לשמוע עליהם. 10 דקות איתן אני נזכרת למה קשה לי עם בנות.
היום בשיחה עם המרפאה בעיסוק שלי במחלקה סיפרתי לה על החרדות שלי. היא שאלה מה התסמינים וסיפרתי לה על הכאבי בטן (שלשולים), כאבי ראש וקושי בנשימה.
העלנו נושא שמלחיץ אותי וביקשתי ממנה לסגור את המזגן כי זה מפעיל לי את המעי. אחרי 5 דקות עפתי לשירותים.
וואי וואי כמה אני רוצה לשפוך ולפרוק ולטעון אבל אינני יכולה. הלוואי ויכולתי
נ.ב.
קניתי ציור מקורי ב-1,800 שקל.
100X100
לא מתחרטת לרגע, עכשיו יש לי בית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
