*

היום באיכילוב היה לנו שיעור "אומנות" שמעביר איזה אומן מסומם עם חולצה פסיכודלית שיושב ומעשן כל היום.

אחרי 2 דקות בשיעור יצאתי החוצה והייתי בחוץ שעה ומשהו, בסוף הלכתי לקניון לקנות עיפרון שחור לעין.

כשחזרתי נשארו עוד כמה דקות לשיעור, נכנסתי, כמובן אין מורה. היינו חמישה אנשים- אני, עוד בחורצ'יק קוקו בסוף ה-30, 2 בנות בתחילת ה-30 ומשה, בן 63.

תמיד המשה הזה מעניין אותי. הוא כמוני ממש, פוחד מרעש, המסגרת הזאת קצרה לו מידי, הוא פוחד לטוס לחו"ל, מפחד להיות לבד.

אבל הכי הרבה, יש לו המון המון המון קפלים. ולא שזה מזקנה, תנסו להרים את הגבות הכי הרבה שתוכלו, נוצרים קפלים כאלה בעור. יש לו כזה פי 4 בלי שהוא מזיז את הפרצוץ. הוא נראה כמו מדבריות חול.

לקחתי עיפרון ודף והתחלתי לצייר את הגבות שלו, כל גבה פירמידה. אחר כך את הקפלים, הרבה הרבה שכבות של קפלים. והוא זז כל הזמן זז. יש לו מבט שקוע כזה כאילו הוא סובל כל הזמן והוא באמת סובל כל הזמן. הוא פצוע טראומה מהצבע ועברו כבר 40 ומשהו שנה, שתבינו כמה זמן אפשר להישאר עם החרא הזה. ואני מבינה את החרא שלו הכי טוב מכולם שם, אני והגבר בן 40-50 שגם הוא נפגע טראומה בצבא, שגם הוא מספר דברים שאני יכולה להשלים את המפשטים שלו. הוא אמר היום בשביל מה לקום בבוקר, הכל אותו דבר. ומה אני אומרת תמיד? אותו דבר. הסתכלתי עליו ואמרתי, ככה יהיה כל הזמן? 30 שנה עברו לו וכל יום זה אותו חרא. וזה אותו חרא כמו שלי. רק שהוא מצליח לצייר ולכתוב ולשמוע מוזיקה.

אחרי 5 דקות סיימתי בערך את הקשקוש, יצא דומה. "משה ציירתי אותך!" הכרזתי והנפתי את הציור.

"יא אלוהים אדירים" הוא אמר, "מה זה זה הצד שלי! יש לי מראה כזאת קטנה באמבטיה אני מכיר את הצד שלי, זה בול נשבע לך"

כתבתי לו הקדשה: למשה שיהיה לך שלווה ורוגע ושקט בלב, שיר".

הוא לקח את הציור ועבר איש איש במחלקה ואמר "תראו מה זה, יא-אללה. בלונדון הייתה ציירת, היא לא ציירה אותי ככה. זה ממש הצד שלי, יש לי מראה כזאת קטנה באמבטיה, אני מכיר את הצד שלי." וכל אחד אותו סיפור, עם המראה והצד שלו והציירת מלונדון.

והוא התלהב וכל איש שהוא הלך אליו אני פרחתי. ואני לא יודעת אם הוא אמר לי תודה, ואני חושבת שהוא החליט על דעת עצמו שהציור שלו, ושלא תבינו, הוא בנאדם מקסים, אולי קצת קשה לו לתקשר, ואני מניחה שעם בחורה בגילי עוד יותר קשה לו כי הוא לא יודע איך לגשת אם בכלל.

אבל באמת שאני מבינה אותו הכי טוב, והוא אותי. וגם בן 40-50. אני מסתכלת עליו. למשה יש אישה וילדים ונכדים אבל הוא סובל ימי שישי מהרעש. לפעמים אני חוזרת ימי שישי מהרעש. משה מתבאס שהוא לא יכול להיות סבא טוב לנכדים שלו כמו הסבים האחרים שנוסעים ברכבת ולוקחים אותם להופעות. ככה גם אני הייתי עם האחים שלי, למה אני לא מצליחה לשחק איתם. 

וכל הקבוצה שלושתינו דיברנו, שני נפגעי טראומה מהצבא ואני שכלום ושום דבר דפק אותי. 

אבל תקשיבו כמה שמשה היה מאושר. איזה כפלים יא רבאנן. 

שכחתי לצלם, וזה אוכל אותי. אבל מספיק אינפורמציה נתתי עליו, לא צריך גם תמונה שלו.

קודם כל ברור שזה לא באותה רמה, אבל אם בערך אתם רוצים להבין איך הקבוצות מתנהלות ואיזה אוירה יש שם, תראו את הסרט המדהים "קן הקוקייה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest)