בקרוב אני אתחיל לכתוב פוסטים מהשירותים.התקופה האחרונה מתאפיינת מכאב בטן אחד למשנהו וכמו שאמרתי פעם, אני לא מחפשת סיבות אני מוצאת.
היום קמתי עם כאב בטן שמשמעו "היום ראיתי משהו שלא היה לי נעים לראות". התגלגלתי במיטה בניסיון להמשיך לישון ולהתעלם מהצרה אבל כאבי בטן של לחץ הם לא חילוף חומרים רגיל וסביר להניח שאם לא הייתי רואה לא הייתי הולכת לשירותים גם שבוע.
בזמן שהייתי בשירותים ראיתי עוד משהו שגרם לי לרצות לרוץ לשירותים אבל קסם! כבר הייתי בשירותים!
אז בגדול נהייתי סבתא שלי, עם כל החרדות והעצבים והקושי לישון והכאבי בטן. השמועה אומרת שלפני כמה שנים לסבתא שלי היה פיפי בהול באוטובוס בחו"ל באמצע פקק, היא ירדה מהאוטובוס ועשתה באמצע האוטוסטרדה. כאילו באמצע הכביש בין מכוניות.
הימים האחרונים לא פשוטים בכלל ובעיקרון מיום שני עד יום חמישי לא יצאתי מהמיטה. ביום חמישי הלכתי לאיכילוב, לא כי הרגשתי פצצה או משהו, אלא כי הייתה קבוצת בישול (sshhh) ובקינוח עשו את עוגת התפוזים המפורסמת שלי. שיגעו לי בעוגה??? מה פתאום!!!
אני נאצית למתכונים שלי ואף אחד חוץ ממני עושה אותם. חוץ מפה ושם כי כי בכל זאת גם ככה לא אוהבים אותי יותר מידי אנשים אסור לי להיות בררנית.
בכל אופן בקבוצה לקחתי מהר את החומרים ועשיתי את העוגה הכי מהירה בחיים שלי רק שאחרים לא יגעו לי בחומרים חס וחלילה. יש שם אנשים שמחטטים באף יותר ממני כשהייתי קטנה. אז יצאה לי עוגה מהממת, גם כי נשארתי שעה במטבח לראות שהמטפלים שם לא מתעסקים לי בעוגה שצריך דוקטורט רק בשביל לדעת להוציא אותה בלי שתצא פנקייק.
אני תקועה ממש וגם בכתיבת שורות אלו אני שוכבת במיטה. אני סובלת מכאבי ראש לא נורמאליים ובא לי למות.
לפחות יש לי את נוגה. לפעמים אני חושבת שהיה לי כל כך הרבה מזל עם נוגה שנגמר לי כל המזל לכל החיים. כל דבר שמתרחש פשוט זאת דפקה אחת אחרי השנייה והדבר הכי טוב שקורה לי זה הביקורי פתע בשירותים כי גם לאכול התחלתי יותר.
הלוואי והיה לי איזה משהו שיעסיק אותי במשך כל היום, אני כל כך סובלת להיות עם עצמי שאם הייתם שואלים מה הייתי עושה לבד באי בודד הייתי אומרת לכם שהייתי מתאבדת עוד במטוס.
אני עושה משהו נגיד, במשך היום ואני רק חושבת על הרגע שאני אגיע הבייתה. ואז שוב נהיה לי כאב בטן. בבית אין לי את החדר שלי ונדדתי מלישון על הספה בסלון לחדר של אמא שלי. זאת לא המיטה שלי וזה לא החדר שלי אבל הייתי תקועה בחדר שלי 12 שנה בלי לצאת ואני לא יכולה להיכנס לשם שוב, לא לבד בכל אופו אני מתה מפחד.
התרגלתי לחיות לבד עם סלון ושיש לי בית שהוא שלי וכמה שהבית שלי חמוד. לא בא מישהו אחד ולא אמר שהבית שלי מקסימון. לא הייתם מזהים אותו. בכלל לא הייתם שם לפני אז לא הייתם מזהים אותו בכל אופן
קשה לי לבלוע ואני בסטרס. אומרים לפעמים כזה "זה הכל או כלום" אבל אני מרגישה ש"כלום" זה גם המון והייתי נותנת את החיים שלי בשביל קצת כלום. כי אני במינוס מתחת לאדמה ואני עוד שנייה חופרת לי קבר, כי זה לא באמת חיים ואם לא הייתי נושמת הייתי בטוחה שאני מתה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
