אני חושבת על ילד ובא לי למות. בא לי להחזיק בידיים ובא לי לתת את שלי במתנה לדודה שלי כי כל הילדות שלה יצאו מאושרות ונורמאליות
הפחד הכי גדול שלי הילד שלי יצא כמוני. אני מגיל 5 סובלת מדכאונות חרדות ובעיות חברתיות נוראיות.
רוב היסודי שלי ביליתי בשירותים בבכי ואצל המזכירה בטלפון לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי. לא כי התעללו בי או משהו, הייתי נורא נורא עצובה. נורא נלחצתי מסיטואציות חברתיות וזה העיק עליי, בכיתה ו' ירדתי 9 קילו מלחץ ושקלתי 39 ורוב חיי הייתי ילדה די מלאה.
אנשים היו קוראים לי "מתה" ואבא שלי היה צועק עליי שאני נראית עצובה כל הזמן כי ההורים של אשתו מרגישים לא בנוח.
אמא שלי הייתה אוחזת את היד שלי בכוח במקומות ציבוריים ומאיימת עליי שאם אני לא מוחקת את הפרצוף תחת שלי היא לוקחת אותי הבייתה ולא פלא שאין לי חברים. ואז מאוד רציתי לבכות והיא הייתה עוד יותר מתעצבנת.
היו ימים שהיא הייתה בוכה למה מגיעה לה ילדה כמוני ולמה אני לא יכולה להיות כמו ילדים אחרים. בכיתה ג' היא עשתה לי את המוות כי הסתכלתי על השעון כל הזמן כשבאה מישהי מהבית ספר לבקר אותי, רציתי שהסיוט הזה יגמר כבר.
לא היה כל כך אוכל והמיטה הייתה שבורה ולא הייתי יכולה למתוח את הרגליים לקצה המיטה כי היו שם מלא תחתונים וגרביים מלוכלכים בקצה. המון המון נמלים והמון המון כינים. מבוגרים היו מסתכלים לי על המצח ולמדתי להפסיק לגרד כשמגרד לי.
בקלטת של הבת מצווה שלי מתועד רגע שאמא שלי שמה עליי יד בתור חיבוק ואני הודפת אותה ממני. זה אולי אחרי שאיימה עליי שאם לא אפסיק לכסוס ציפורניים היא לוקחת אותי מול כולם הבייתה
חבר של אמא שלי אמר בצחוק אתמול שהוא ואמא מתכננים לעשות שניים-שלושה ילדים ואני אמרתי שאם היא נכנסת להריון אני מגלגלת אותה במדרגות.
אני במצב הדפוק שלי אגדל אותו טוב יותר. ואני אעשה לו כביסה ואכבס לו את התחתונים ואני לא אגיד לו למה מגיע לי ילד כמוהו. ואני אנשק ואחבק אותו וכשיהיה עצוב אני אשתוק ולא אצעק.
ב"כוכבים של שלומי" היה משפט שגרם לי לבכות: "אני אגיד לילדים שלי שהם גאונים ואני אוהב אותם, גם אם הם לא."
באיש הפיל היה משפט שהפך לי למוטו: "אני מאושר כל שעה משעות היום. החיים שלי שלמים, כי אני יודע שאוהבים אותי."
יש ימים שאני בטוחה שאני לא אגיע לגיל 22, לא יכולה יותר.
אני שוכבת על הספה כמו זומבי וקשה לי לנשום, קשה לי לבלוע, יש לי דמעות בעיניים אבל אני כבר מזמן הפסקתי לבכות כשזה לא יוצא מלית ברירה.
כואב לי הראש ואני לא יכולה עם המחשבות שלי.
אני אומרת לעצמי, לפני שאני אמות אני אביא ילד. ואז כשאמות אתן אותו לדודה שלי, כי הבנות שלה יצאו מאושרות ונורמאליות והיא גרה בקיבוץ והילדות שלה מטפסות על השם ישמור והיא רגועה והן משוחררות וחברותיות.
ושיר לא קשור אבל יפייפה:
אבל הכי מתאים עכשיו שיר אהבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל