עכשיו אני קולטת איזה פתטוש זה שכתבתי את הפוסט הקודם. כואב לי ולא נעים לי ואני רוצה לרשום את זה, אבל כשאני רואה את השם של החברה הנוכחית של הלשעבר ברשימות קוראת את זה שעשה לי חררה לקרוא את עלילותיהם במיטה אני אומרת שמגיע לי יותר טוב מזה.ניסיתי למצוא את הנחמה באנשים שסביבי וסיפרתי גם לבני משפחה (המשפחה שלנו זה גוש של שיתוף, אם אתה רוצה ואם לא.).
עין התפוצצה מצחוק, נני שועשע והדודה הופתעה.
היום במקלחת, מקום החשיבה הקדוש חשבתי לעצמי איזה סוג של זוגיות אני רוצה. הגעתי למסקנה שכל מה שהיה לי עד עכשיו זה ניסיונות רעים וטראומות שרק עשו אותי יותר סקפטית ומכונסת.
אז הלכתי לישון היום עם נני ואמרתי לו להעיר אותי אם אני עושה קולות של סובלת. אבל ישנתי בסדר, חלומות רעים היו אבל על דברים אחרים.
אתם רושמים מה אתם מחפשים בבני זוג ויש לכם רשימת מכולת בעוד לי יש 2 בקשות:
1. שיהיה חתיך על שחבל (כאמור:"אם אתה לא הורס זה לא יכנס")
2. שלא יהיה דפוק בראש (ע"ס: בני הזוג הקודמים שלי)
התחלתי לצאת מקצת לפני גיל 14 ומאז זה התדרדר מהפח אל הפחת.
באתי לסבא וסבתא שלי ואמרתי להם: "בן הזוג הבא שלי אני מתחתנת איתו. לא מעניין אותי. אני לא אסבול עוד פרידה."
ואז זה קפץ לי: כלל ברזל! לא לצאת יותר בחיים עם בחורים מישראבלוג.
את ישראבלוג מיציתי חרשתי וקצרתי עובשים שגרמו לי לרוץ לשירותים יותר מידי פעמים.
ואני כמו סבתו'ש שתהיה בריאה, קצת לחץ בלב, הרבה שלשול בטוסיק.
רשמתי למישהו פוסט קודם שישראבלוג זה כמו סרטן עם גרורות.
ישראבלוג זה כמו קיבוץ, כולם איכשהו מכירים פה את כולם (בטווח העיניין שלהם) ובסוף כולם מזדיינים עם כולם. וכמו בקומונה של הזקנות יושבים ומרכלים על זה. אני לא אסכים לחלוק פה עוד איברי מין!
מהיום בחור שלא אהיה איתו יותר- מחיקה קטנה מהפייסבוק ואין יותר. פיניטו.
אני אנצל את פרץ ה"אופטימיות" שקפץ לי ללב ואסיים בקולאז' חדש ותמונה נחמדה שצלם חביב צילם אותי בזמן שאני ונני באנו לראות אם יש מקום בבר: