לא כתבתי פה מלא זמן וגיליתי איך מבטלים את החסימה של האתר הזה
נהייתי פדלאה
כל פעם שאורי פסטר מ"חיי בלה לה לנד" צועק על שיר לוי: "שיר! אני מאוד כועס עליך!" קופץ לי התחת
וכל פעם שאני רואה "דייט בחשיכה" אני מבינה כמה אני אטרקטיבית. כאילו, אני בת 19 ו-5 חודשים כמעט, אינני לחוצה על חתונה.
בחורים בני 28, 30- לא ממהרים.
מנגד- בחורות בנות 28, 30- כבר חצי רגל בקבר.
ואז אני אומרת לעצמי, את קצת קוקו את יודעת, יש לך שדים בעיניים, את יותר מלחיצה מרווקה בת 30
אבל המראה הצעיר הזה, של הבת 15, מעמיד להם את הזין המחורבן שלהם
נמשכים אלייך, אבל מי בעיקר? גברים בגיל העמידה וערבים. ערבים חולים עליי.
ביפו בערב אחד אני מקבלת יותר תשומת לב משקיבלתי כל החטיבה.
עוד שנייה אני בת 20, ולא עשיתי כלום כל גיל 19;
נרשמתי לנהיגה, אבל לא מגיע האישור הרפואי שלי ממשרד התחבורה.
מחר יש לי פגישה עם חבר'ה של שירות לאומי- אחד שווה כזה של 32 שעות לבחורות שבוכות הרבה ומקבלות כדורים.
ואני רוצה להרשם לקורס קונדיטוריה מקצועי ב"בישולים".
שבוע הבא יש לי פגישה עם מישהי ממשהו שקשור למציאת עבודה.
אבל הכל זה "רוצה ורוצה ורוצה"
וכואב לי הצוואר והמכנסיים לא עולים עליי, נהייתי בטטה. מאיפה הייתי מביאה פעם את הכוח רצון ואת היכולת להיות רעבה. היום קצת מקרקרת לי הבטן אני נכנסת לחרדות.
אני לא מודדת יותר מכנסיים, כל הקיץ הלכתי עם חולצות שמגיעות עד למרפק כדי שלא יראו לי את הזרועות.
ושלא תבינו לא נכון, אני לא במשקל יתר, סתם נהייתי פילה.
*תובנה מהחיים
לעולם לא לצאת עם מישהו שקרוב אליך לבית.
הסבר:
אצל אנשים סנטימנטליים כמוני למשל, מקומות, אנשים, טעמים ריחות וכו' מתקשרים ישירות לאירועים מהעבר.
כאשר אני פוגשת מישהו וזה לא מצליח, אני ישר מכניסה אותו לאגף הטראומות ואיתו כל מה שהיה באותה התקופה.
יצא כבר שמחקתי ערים שלמות ואזורים בארץ, ולא בא לי לעבור דירה כל פעם שמישהו לא מחזיר לי טלפון. זה ממש כאב תחת.
(קרדיט ל"דוסים מצייצים" מפייסבוק)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
