*

חשבתי שלהשלים בגרויות יהיה אפקטיבי, אבל אם להיות ראליים, מה אצטרך בגרות מלאה בזמן הקרוב אם אני שמה פעמיי ללימודי קונדיטוריה?

אז צריך לנצל את הזמן באופן יותר טוב, כי התחלתי כל כך להתבייש בעצמי שאני הולכת לישון ב-5 בבוקר וקמה ב-3 ומידי פעם עושה גיחה לאיזה מחוייבות יומיומית שיש לי.

הרי צבא לא עשיתי, שירות לאומי לא תקתקתי, ובמבצע "עמוד ענן" לא הספיקו לי רגשות האשם בתור תל אביבית, אלא גם נאלצתי להתמודד עם זה שאני לא על מדים.

אז נרשמתי לבית ספר לנהיגה, ובינתיים עשיתי 250 דקות בשבועיים, תיאוריה אגב, עוד לא עשיתי.

חבר של אמא שלי אומר לי שאני צריכה שלט "ל.מ." : "למד מרוקאי" כי אני מקללת על הכביש ומנסה לצפור באמוק (הוציאו לי את הצופר באוטו)

בכללי אני נהגת מאוד מתחשב, נותנת זכות קדימה לכל מי שרק מופיע לי בכביש (גם אם הזכות היא שלי)

אבל מסתננים- "שימותו" אני אומרת למורה שלי. אם אתה רואה "למד" ולא עוצר, כנראה משהו לא בסדר אצלך.

"למד" מציית לחוקים, נקודה. במעבר חצייה- הוא יעצור. כשיש צהוב ברמזור- הוא יעצור. כשיגיע לפס האטה- הוא יאט. אבל אם תופיע לו באמצע הכביש כשהתמרור אומר לו 60 קמ"ש? בהצלחה

אז גם מצאתי עבודה רגועה במאפייה, ב"לחמנינה" המפורסמת בזכות הסיפור של הבעלים שלה (זוג- גבר ואישה שהגבר עשה הסבה מקצועית לקונדיטוריה ועל הדרך הפך לאישה בשם נינה. הם עדיין ביחד אגב)

אני לא אופה שם שוב דבר, אבל אני דואגת לטעום הכל, במיוחד כי לא ממש נעים לי.

אני אורזת את העוגיות והעוגות אחר"צ ויש לי פינה קטנה בצד ואם אני מתקתקת את זה אני יכולה לגמור גם תוך שעה וחצי, שעתיים.

כנראה אתחיל שירות לאומי בשבועות הבאים בהוסטל של קוקואים, שזה נחמד כי זה מה שרציתי לעשות.

*

עברתי לפני כמה ימים על הבלוג הישן שלי שניהלתי מגיל 13 ורציתי למות. הייתי שנונה ומצחיקה והיו לי תובנות והייתי אולי קצת יותר חכמה מהיום אבל כמות הגסויות והוולגריות וה"כוס" וה"זין" וה"זיונים" שיצאו לי בגיל הזה זה קצת חרה לי

ואז נתקלתי בפוסטים שבו הכרתי את החבר הראשון שלי, ואז נזכרתי כמה שהוא אהב אותי והרגשתי כל כך אסירת תודה שזכיתי בגיל הזה שהייתי כל כך בודדה ועצובה לאהבה, והייתי מאוהבת בטירוף ולמזלי הוא אפילו אהב אותי יותר אז הרגשתי ביטחון. עם הזמן הרגשתי יותר מידי ביטחון והתחלתי להתעלל בו קצת. בסוף אני הייתי כבר כלבה גמורה ועד היום אני אומרת שכל מה שקורה לי זה קארמה.

אני זוכרת שכל כך הייתי מאוהבת בו וכל כך פחדתי שיחשוב שאני מכוערת עד שכל תחילת מערכת היחסים הארוכה מידי שלנו הייתי הולכת בלי משקפיים, פשוט לא ראיתי כלום רוב הזמן וזה היה סיוט.

ד"א, חודש שעבר היה לבלוג פאקינג שנתיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אז יותר מזה שבבלוג יצא לי להכיר את חנן ועלמה ועוד מספר אנשים ויצא לי ליצור את "חמניות"???

אז לכבוד המאורה הכנסתי הכל לטיוטות, נכנס בי פחד שמישהו יגלה את הבלוג הזה ומספיק אני מרגישה שאני צריכה לשמור על מה שאני אומרת וכותבת.