כשאני חושבת על זה אני חושבת על איך אנשים יגיבובהתחלה אני חושבת על האנשים שזה לא יפריע להם יותר מידי והם יכנסו לשוק ל-3 דקות יגידו "חבל" וימשיכו הלאה
אחר כך אני חושבת על מי שימצא אותי
ואז אני חושבת על סבא שלי
ואז על זה שאני הבת היחידה של אמא שלי
ואז אני חושבת על אבא שלי קובר אותי ליד ההורים שלו
ואז אני מדמיינת את סבא שלי נהיה זקן מעצב
וסבתא שלי מפסיקה לעבוד
חוץ מהמשפחה וחנן לאף אחד אחר זה לא יזיז
לנוגה לא כל כך היא תהיה בסדר יותר בסדר מלהיות איתי זה בטוח
קצת טרגדיה, לא משהו גדול
לאף אחד אחר זה לא ממש יפריע
אבל שאני חושבת על אלה שכן יש לי דמעות ואני מתחילה לבכות
ואז אני אומרת לעצמי, מה אכפת לך מה יהיה אחר כך, לא תהיי פה לראות את זה
וטוב שאני לא מאמינה, וטוב שאין בשבילי גן עדן וגיהנום
אני כמו צמח שקוטפים אותו והוא נהיה שחור וקטן
אני בכלל לא רוצה שיקברו אותי
לדמיין שאני גוש של עצמות מדכא אותי עוד יותר
לדמיין שאהיה זקנה מדכא אותי לראות שאני חייה כמו זקנה שובר אותי
מה זה אושר לא יודעת יודעת מה זה עצב יודעת מה זה חרדות
לא יכולה להיות חרדה יותר
לא יכולה לדאוג יותר
המועקה הזאת מלווה אותי שנים
הייתי ילדה קטנה והסתכלתי מהאוטובוס והדמעות חנקו לי את הגרון
היום אני כבר ילדה גדולה ואני לא מצליחה לנשום
מה התמצית הם אומרים לי
תכירי מישהו תהיה לך משפחה
בסוף מתגרשים הילדים ישנאו אותי
ילד שבא מעצב יגדל לתוכו
מה אני צריכה את החרא הזה
מה אני צריכה לגדל צמח מת
אני שונאת רחמים עצמיים