תמיד כשאני והמורה שלי מגיעים לצומת עם רמזור והרמזור מתחלף לצהוב בשנייה בה אני נכנסת לתוך הצומת, הוא דופק לי את הברקס של החיים וכל התחת שלי עף מהמקוםאף על פי נסיונות השכנוע שלי של "זה צהוב, כולם עוברים בצהוב!" או "תן לי לשים גז" הוא ממשיך לדפוק לי ברקסים וכל רמזור זה טראומה מחדש.
כמו שכתבתי בעבר, בתור "למד" אני עושה מה שאומרים לי, לא משנה מה קורה בפועל
אז שיננתי טוב טוב שבצהוב הבא שאני רואה אני מתחרעאת על הבלם, ושיזדיין העולם
אז ככה יצא שהיה לי ירוק, וברגע שנכנסתי לצומת התחלף לצהוב, אז עצרתי. באמצע הצומת. וזה הסיפור על הפעם הראשונה שהמורה שלי צעק על תלמיד וזה הסיפור על איך חסמתי את התנועה ו-30 מכוניות עשו לי עין הרע
בהמשך הנסיעה התחננתי בלא יתן לי לנסוע בין ערים ושנשאר בתוך השכונה, כי גם ככה אני לא רואה את קו ההפרדה אז אני בכלל לא שמה לב אם אני לפני הצומת או בתוכה (1.53)
אז כשהמורה שלי אומר לי: "את צריכה לנסוע עד שאת מפסיקה לראות את קו ההפרדה ואז עוצרת", אני אומרת לו: "הפסקתי לראות אותו כבר לפני 20 מטר".
אז כל פעם שאני רואה רמזור ירוק אני מתחילה לצרוח שאני לא יודעת מה לעשות ואני רוצה ממש להאט כדי שיתחלף כבר או ממש להאיץ כדי להמנע מהברקס הנורא של הצהוב.
אם הייתם על האנקונדה אז זה נשמע בערך אותו דבר.
אז סיפרתי לו שאני חרדתית ושנותנים לי כדורים לזה כי אני לא לוקחת דברים ברגוע והוא קצת נבהל, ואז סיפרתי לו שגם לסבתא שלי יש את זה ושזה תורשתי, ואז סיפרתי לו שסבתא שלי עברה טסט שביעי ואז רציתי למות.
אתמול ראיתי "אהבה זה כואב" ואז התאהבתי באסי כהן
ואז הייתי משועממת אז עשיתי יצירה בצייר
יאללה הלכתי לבזבז כסף
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
