לא הספקתי הרבה. אין לי יותר מידי מה לספר לכם.החיים שלי מסתכמים בשלוש מילים: דיכאון, בית ואנשים שנכנסים לי ללב.
אבל אם תשבו איתי לשיחה אני פתאום אביא לכם איזה משהו שקרה לפני שנתיים. איזה סיפור הזוי שהיה לי כשהייתי בת 16.
איזה משהו מטומטם שעשיתי בגיל 17, ואז תופתעו לשמוע מה עשיתי רוב נעוריי המאוחרים.
איזה מישהו שהייתי איתו, ולא ברור לי איך זה התגלגל. איזה משהו שניסיתי ולא ברור לי למה. איזה בנאדם שהכרתי וכאילו מת.
אין לי הרבה מה להגיד ואני הרבה בשקט. מידי פעם צץ איזה מישהו ואומר לי שאני תופעה. אני מנסה לחשוב מה תופעתי, קרקס המחשבות שיש לי בראש, יש לי מציאות שלמה בראש ואם אני חושבת על זה, לא סיפרתי את זה מעולם.
בתוך הראש שלי יש לי מציאות אחרת. אני חייה בשני יקומים: היקום שלכם, שבו אני מנסה כמה שיותר לקום לתפקד, בו אני כבר כמעט הגעתי לקו הסיום,
והיקום שבראש שלי. שעות על גבי שעות, טקסטים ודיאלוגים שאני יוצרת לעצמי בראש עם אנשים שונים.
אני מבלה שעות בלזכור דברים שלא קרו. אני מבלה שעות בדו שיח בראש שלי עם מישהו. אני משחזרת אירועים ושותלת בהם משפטים, מעשים.
אני לוקחת את חלקת החיים שלי שהיא מוות, והופכת אותה לקצת מעניינת יותר.
אתם לא יודעים אבל יש לי שני יקומים.
ביקום שבראש שלי אני במקום מסודר יותר. אני מנהלת דיאלוגים בראש עם אנשים שעוד לא הכרתי.
ביקום שלכם אני חצי רגל כבר בקבר.
אני סופרת את הדקות, הימים, השנים, מתי נותר לי עוד להיות.
זה לא מצב נורמאלי שאני אומרת לסבים שלי כמה פעמים איך אני ארצה למות. אני לא רוצה להיות רקובה באדמה, אני אומרת להם.
אני רוצה להיות אפר ושתניחו אותי מעל הטלוויזיה שלכם, אני אומרת להם. סבא שלי מוסיף "תרשמי לנו גם איזה סרטים את רוצה שנצפה תוך כדי", וזה בצחוק. והחבר החדש של דודה שלי אומר לי, "את תהיי פה עוד הרבה אחרי כולנו".
במציאות שלכם אני השלמתי עם זה שלא טוב לי פה. במציאות שבראש שלי אני מנהלת שיחה עם בן זוגי שיוריד את נוגה לטיול כי אין לי כוח. ואז אני אמצוץ לו כי זה ממש סקסי בעיניי גבר שתורם מעצמו.
במציאות שלכם אתם לא רואים יותר מידי. אני באה לעבודה, לא ממש אומרת שלום. קשה לי, נו. ויש את הבחור החמוד הזה בעבודה, שנראה קיבוצניק כזה כמו שאני אוהבת שמחייך אליי כשאני באה ונותן לי וייב טוב.
במציאות שלו יש לו חברה יותר מ-3 שנים. במציאות שלי אנחנו עמוק באהבה.
במציאות שלכם אני מתנדבת בשירות לאומי באיכילוב במחלקה הפסיכיאטרית.
במציאות שלי אני חלק מהפעילויות.
במציאות של מי שלא מכיר אותי, חושב שאני ביישנית שקטה לא משהו מיוחד קצת משעממת חנונית
במציאות שלי אני פסטיגל עם רגל אחת בקבר.
ואני צועקת עליכם, מנסה להכניס אתכם לתוך הכאב שלי. מתאהבת בכל מה שזז ונשבר לי הלב אם קווין ספייסי מוצא להורג.
אם תשבו איתי לשיחה, לא תשמעו יותר מידי. הפסקתי לדבר על עצמי כבר ממזמן.
פעם הייתי מספרת לכם בפחות מכוס קפה. היום שמתי שנתיים שלמות בטיוטות מחשש לא סביר שמישהו ימצא את הבלוג, ויחשוב שאני קוקו ולא ירצה בחברתי, שמראש רוב האנשים שהיו הכי קרובים אליי בשנים האחרונות היו מהבלוג הזה (וחנן הוא היהלום שעל הדובדבן שבקצפת)
ואז שואלים אותי: בת כמה את. עשית צבא? למה לא? איזה תיכון היית? למה לא סיימת תיכון? מה עשית אחרי זה? לאן את הולכת בבקרים? איך את מממנת דירה לבד? מאיפה הכסף? ואז אתם נהיים סקרנים. מממ משהו פה מסריח.
אז אני שוכבת לי על הספה ורואה את הסדרות שלי. ואחר כך ב-5 בבוקר ככה, נרדמת. קמה לעבודה ואורזת לי קצת עוגיות.
נהייתי זריזה בזה, הבעיה היא שככל שאני עושה את העבודה יותר מהר ככה אני צוברת פחות שעות.
וכל זיכרון מתוק שהיה לי, כבר לא ממש ברור לי ממש מטושטש
כל מי שאהבתי או חיבבתי, עושה לי בחילה מעצם הזיכרון
ככל שהזמן עובר אין לי דברים טובים להגיד
ככל שהזמן מתקדם אין לי דברים טובים לצפות.
שמעו, ביום הולדת 20 אני עושה מסיבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
