זהו הפוסט השני שאני כותבת פה, הקודם הופיע במומלצים ונמצא פה ברשימות בצד, מוזמנים להמליץ גם על זה (אמא אמרה לי לרשום)
ביום ג', ה22.1 בשנת 2013, אני מרכינה את ראשי בכלון וזנבי אינו מורם כתמול שלשום.
כשהגעתי מ"האסקי סיביריה" המעורבת לישראל, אחרי שאינני יודעת מי הוריי כי אבי אנס את אמי וכך גם כלבים אחרים. אני בת אלף.
סטיתי מן הנושא.
כשהגעתי לישראל היה לי חזון שלכלבים יהיה מקום של כבוד בחברה הישראלית, שאוכל להסתובב ברחובות בשמש הנעימה ולהנשיר את שיערי בכל מקום שרק אחפוץ. וכך גם את חירבוניי.
בראשי הייתה לי תמונה של מדינה סוציאלית שדואגת להולכים על ארבע, שדואגת להם לשירותי בריאות בחינם, ומוצרי מזון במחירים סבירים.
קוראים לי נוגה, ואני שייכת לגוש המרכז, וכך גם אמי.
שלי אמרה שילדים זה לא מותרות, וכך גם כלבים.
אני רואה את אמי נאבקת במחירים הכבדים של גידולי, כי הממשלה הנוכחית לא מכירה בי כאזרחית מן המניין.
אני רוצה להתקיים בכבוד, ולאכול "פרו פלאן" איכותי עם חתיכות עוף יבשות בתוכו, אבל כשאני רואה את אמא מעקמת מבט כששקית אוכל שלי עולה מעל 300 שקל, אני שואלת את עצמי, למה אף אחד לא דואג לי בבונזו? אתם מתקטננים על קוטג'?
הצ'ופרים לא מגיעים באותה כמות שהיו מגיעים בעבר. טיפול שיניים בסיסי בשבילי עולה לאמא 800 שקל ללא סיבסוד ממשרד הבריאות, ואין לי תחבורה ציבורית בשבת בשביל שאוכל לברוח מהבית בזמן שאמא מתפגרת במיטה.
בימים שאמא מדוכאת ואין לה כוח לתת לי את תשומת הלב לה אני זקוקה, אני אוכלת את עצמי על זה שאין מוסדות תומכים מספיק במדינת ישראל לבריאות הנפש כדי שאמא שלי תוכל להתאושש, ותהיה מסוגלת לקחת אותי לסיבוב ארוך יותר, תשחק איתי יותר, ותקח אותי לחופי הים היפים בישראל, שגם הם מן הסתם, עולים כסף.
החלום שלי היה לגור במדינה בה שאנשים כמו אמא, שאין להם גב כלכלי יציב, יוכלו לפרנס את כלביהם בכבוד.
אני רואה כלבים של טייקונים מהלכים עם חולצות של גוצ'י וקולר משובץ יהלומים וגרוני נחנק.
משכורת המינימום שאמא מרוויחה לא מספיקה כדי שאוכל להתגנדר במכון יופי של כלבלבים ולקבל מקלחת קרה ונוראית ותספורת מבישה ובושם מסריח.
החלום שלי הוא לגור בבית קרקע עם חצר.
אבל איך אוכל להגשים את חלומי אם אפילו דירת חדר מסריחה בכרם התימנים ליד שוק הכרמל עולה 3,000 שקל?עד מתי אוכל לחיות בדירה בביניין בן ה-60 שנה בקומה שלישית, ושאנשים בשכונה שלי, שמחציתה מאוכלסת בכיפות שחורות, יעברו צד של המדרכה כי הם רואים בי כיצור נחות בחברה. רציתי שיוויון וקיבלתי ביזיון.
מדינה שבה אין לי אפילו זכות להצביע בקלפי, אבל כמו כל אזרחי ישראל, מוותרת על מותרות החיים כי אין לאמא מספיק כסף לפנק אותי כראוי.
עד מתי אוכל לחיות בלי חצר, כי אמא לא רוצה להתחתן עם זקן גרוש אמיד?
מקומות שלא נגישים להולכי על ארבע כמוני, הולכת ברחוב צמאה ואין אף דוכן שיכול למכור לי אוכל שאני לא אקיא אותו אחר כך.
אף מוסד לא מוכן לטפל בבעית הפוסט טראומה שעברתי מבעליי הקודמים. מי יממן את זה? מי ידאג לחברי הכלבים החמודים שהותרתי מאוחריי בכלבייה שאותה עזבתי לפני כ-3 שנים כשאמא לקחה אותי אליה הבייתה.
מי דאג לי אז כשחליתי בקדחת הקרציות, הייתה לי דלקת אוזניים נוראית והייתי כמעט חירשת. למה אין לי אופצייה לשיקום נפשי עקב פוסט טראומה שעברתי, ואיפה הילדים שלי שאותם לקחו לי בלי לשאול אותי?
זה לא מה שרציתי, זה לא מה שציפיתי.
אני חוזרת ל"האסקי סיביריה" המעורבת. שלום ותודה על הצ'ופרים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
