אבא אסף אותי בשעה עשר וחצי בלילה אחרי שהיה בחתונה אליו לקיבוץ, למשפחתו.הם גרים בקיבוץ ובנו חומה מסביב לבית הגדול שלהם עם עצי הזית.
הייתי שבר כלי עוד כשנכנסתי לאוטו.
אחרי חצי קילומטר היו לי דמעות בעיניים. אני לא יכולה לדבר עם אבא, הוא זר לי.
אבל אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד.
שאלתי אותו על סבתא שלי שנפטרה, והאם רצתה להתאבד אז כשאושפזה בגהה.
הוא אמר שהיא לא רצתה להתאבד, אבל לא היה לה רצון לחיות.
אמרתי לו שאני מיואשת, שאני מוצאת נחמה בלא להיות.
הוא סיפר לי על אחי למחצה בן ה-11 שסובל מחרדות והתקפים ואמר שהוא "הולך בדרכי".
התעצבנתי על מה שאמר וטענתי שהוא רואה אותי פעם בחודשיים, ואין לי השפעה עליו, ואיזה מן מודל לחיקוי אני אם ללכת בדרכי אומר להשתגע.
סיפרתי לו עליי בגיל 11, מדוכאת, בלי חברים, בוכה בשירותי בית הספר היסודי.
הוא הרים את קולו, כצפוי, ואמר שהוא לא פחות סובל ממני.
הסתכלתי עליו דומעת ואמרתי לו, "יודע מה? לפחות יש לו אוכל חם על השולחן. לפחות יש לו חצר ובגדים נקיים" בניגוד אליי בגילו עם אמא, ובכיתי.
הוא האשים אותי בכך שאני בחרתי את זה.
אמרתי לו שהייתי בת 11
אמרתי לו שהוא היה אבא מחורבן, ובתגובה השיב שהוא לא מת והוא עדיין אבא שלי. ואני יכולה לקרוא לו "בן זונה" מצדו.
אמרתי לו שהוא לא מאמין בי. אמר לא נכון.
שאלתי אותו, ואמרתי לו, תענה לי בכנות עכשיו,
אתה רואה אותי עם בעל וילדים?
הוא ענה לי, "לא"
שאלתי אותו למה לא
הוא ענה לי, "למה כן?"
ואז רציתי להראות לו כמה מוצלחת אני אהיה, שאהיה שם דבר
אבל אבא שלי לא מאמין שאהיה אמא, ואישה לגבר שיאהב אותה
אז מה הטעם, אני שואלת?
עכשיו, אני רוצה הבייתה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל