ויש גם כאלה שגורמים לי להרגיש שווה, להרגיש יפה, להרגיש שאני משו משושאוהבים אותי, לא בכל זאת, אלא ביחד עם כל הבעיתיות שבי
שאוהבים אותי אחרי שראו את המפלצת שלי
שאוהבים אותי אחרי שהם קיבלו ביס בתחת מהמפלצת שלי
שחטפו כאב כאש והחליטו לקנות 'אדקס פורטה' למיגרנה הבאה
ולפעמים אני קוראת קוראים שאוהבים אותי, ואנשים שמתוודאים על כך אחרי פוסט שכואב לו
ואיזה בנאדם בקבוצה באיכילוב שמחייך כל פעם שאני צינית מגעילה
וזה מהעבודה שברגע שאני באה שואל אותי: "דל בלי קצף?"
וזאת מהאקסטרני המורה, שמתקשרת אליי אחרי כמעט שנתיים
והדודה שרושמת בsms:"היי שירוש, בדיוק חשבתי על זה ורציתי להגיד לך שממש כייף לי איתך. ממש כמו להיות עם חברה טובה. אני מרגישה עכשיו שיש לי איתך משותף יותר מכל אחת."
והמהממת שהשאירה לי דיאט קולה על הידית של הדלת בגלל שרשמתי פוסט ובו היה כתוב: "ואם תביאו לי דיאט קולה אני כל כך אעריך את זה שאהיה עבד לרגליכם"
לשניים הנוספים שהביאו לי דיאט קולה אחרי כתיבת הפוסט (וזה דיאט קולה גדול, כן?)
לבוסית שלי מהעבודה שנותנת יד חופשית כי היא סומכת עליי ויודעת שאני תותחית
לטבחית מפעם שעבדתי איתה שנה, שנתנה לי יד חופשית וסמכות יתרה כי היא סמכה עליי וידעה שאני תותחית
למי שלא דיברה איתי כמעט ושאלה מתי יום ההולדת שלי רק בשביל לחגוג לי
למי שניסה להשיג את הטלפון שלי כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב
למי שכתב עליי משהו או כתב לי משהו אוהב ושמחתי לראות, כי דברים לא חומקים מעיניי
למי שנכנס כשהבלוג היה שובק חיים וראיתי אותו בכניסות וידעתי שהוא חושב עליי
למי שזוכר אותי לטובה
למי שאי פעם התאהב בי ושנא אותי ,אבל התאהב בי קודם
לחבר הכי טוב שסובל ממני שנה וחצי וכמעט שנתיים
לחברה שבאה לשבת איתי
למי שנזכר בי ולמי שיאהב אותי בהמשך
וזה נכתב מתי שהכי בא לי לצרוח כמה אני לבד וכמה בא לי למות ואז אני קוראת את הפוסט
הזה ואני מרגישה שיש לי מקום, שוב
הנה ציירתי ציור (אני בתור צב)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
