*

אבל הכל לא בסדר ואני מכחישה ואני עושה עגילים בפופיקים כי זה גורם לי להרגיש שאני נעלה ומתגברת על הפחדים שלי

ואני הוגשתי לטסט פנימי במינימום שיעורים ועברתי תיאוריה ראשונה והתנהגתי כאילו מינימום השגתי את העולם ואשתו אבל לא השגתי כלום

והדמעות מטשטשות לי את הראייה ואני מכחישה שאני לא מדברת עם אבא שלי, ובצדק, ואני מכחישה את זה שהוא לא יוצר איתי קשר בכלל והוא ויתר עליי בקלות כמו שהמון מוותרים עליי בקלות ואני לא מרשה לעצמי לבכות כי אני פתטית בפני עצמי אבל אני רוצה שתבכו לי, שתראו לי את הפגמים שלכם ואני אוכל לנשק לכם את הפצעים עם הסובלנות שלי והאכפתיות שאני מנסה לשכנע את עצמי שיש לי רק בשביל אנשים מסויימים כי האמת, אני חרא בנאדם ואני רעה נורא ואני צועקת ומוכיחה אנשים שאני לא מחבבת.

ואני מנסה לענות לאסמסים ולהודעות בפייסבוק אבל אני שקועה בעולם של סדרות שאני מכריחה את עצמי לאהוב כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות ומכחישה כל בדידות שצצה לה על פני השטח כי אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי ועם הראש שלי.

והדלקת הנוראית בצוואר הרחם שאני לא מצליחה להוציא את המילים "סרטן" או "טרום סרטן" מהמוח המחורבן שלי, שולחת את אותותיה, וגם אם זה לא זה, מחכה לי ניתוח לייזר נהדר ואני לא יכולה ללכת יותר לשירותים ולגלות דם והדמעות חונקות אותי כי אני נורא מנסה להכחיש הכל וכלום לא מוכחש ובעצם חשבתי על זה כל הזמן המחורבן הזה.

אוי גרון שלי, יפה שלי, נהדר שלי ונחנק שלי, די כבר, הרגת אותי ויש פה יותר מידי סימני פיסוק בפוסט הזה ואני לא מחבבת אותו יותר.

אני אשמור על מעטפת יפה של דיסטנס, כי כשאתם רואים מי אני יוצא לכם שחשבתם שאני יותר גבוהה.

אבא אבא לא מדבר איתי אבא אבא אני לא יכולה להפקיד את הצ'קים, אני אהיה תאבת בצע כמו אמא שלי אני לא יכולה להיות כמוה.

כל יום אני מפלחת מהעבודה דברים לאנשים שאני אוהבת. לחם, פיצוחים, עוגיות. הרבה עוגיות. פשוט מחביאה בשקית, אבל אף פעם לא באמת בשבילי, מבינים? אני צריכה לתת לכם משהו בתמורה שאתם חיים, מבינים? אבל אין, אני לא יכולה לתת לכם כלום ושום דבר כי אני חסרת נשמה כי היא ברחה לי ביחד עם הכחשות.

אני אספר לכם משהו על הלילות שלי: אני נרדמת ב5-6 בבוקר עם הציפורים המזויינות האלה ואני לא יכולה לישון על הבטן בגלל הפופיק היפה שלי שאני מעריכה יתר על המידה שהצלחתי לחורר אותו כי נורא פחדתי אבל בגיל 14 עשיתי נזם שכואב כפליים ושרדתי וזה למה עליתי על האנקונדה כי ילדים בני 10 עושים את זה 7 פעמים אבל אחרי פעם אחת אני תפסתי מונית הבייתה כי הלכתי למות באמת באמת.

הכדורים החדשים למאניה הרסו את כל ההתקדמות שלי בעבודה כי אז הייתי יכולה לדבר והם נורא נפלאים ופעלו מהר וממש מהר והם עושים לי רגישות לריחות ואני מקבלת בחילה ואני לא יכולה להתעסק עם הטבק לנרגילה אבל עד לפני שבועיים שלושה הייתי מעשנת חמישה ראשים ביום ועכשיו אני עומדת על אחד או אפס. אני אכריח את עצמי ב5 בבוקר להדליק אחד בשביל הסיכוי הקטן שזה יעשה לי "ראש" למרות שאחרי כל כך הרבה עישונים אני צריכה הפסקה של חודש כדי שזה יזיז לי את הקצה של הזין.

ביי אני הולכת לטפל בחלקים הפנימיים שלי אבל אין באמת משהו שאני יכולה לעשות ולא באמת סיפרתי את זה חוץ מאמא והחברים הקרובים כי אני לא יכולה לספר לסבא וסבתא ולדודות כי התבגרתי קצת קצת ואני שמה את הטובה הנפשית שלהם קצת מלפני שלי אבל אני סתם אומרת כי אני לא יכולה לשמוע זיוני שכל, אבל באמת, זה יהרוג את סבתא שלי. אתם צריכים לראות אותה כשכואב לי הראש.

היום התחשק לי שפה גבוהה.