אכזבתי אתכם.הפוסט הזה לא יהיה כתוב טוב כי יש לי זונזה באף, קטטר בכוס ואינפוזיה ביד.
טוב שיש את נוגה
זה מדהים כמה שהיא בכתה, על הכדור הראשון.
8,000 מ"ג של למיקטל, אפילו לא בכיתי
אני אספר לכם משהו: שלושה אחוזים מהאנשים שמנסים להתאבד מכדורים באמת מתים
הכמות שלקחתי הייתה מטורפת.
נוגה כל כך בכתה (כלבתי) והיא בנאדם, באמת בנאדם.
התקשרי לדודה שלי אמרתי לה שלקחתי כמות מטורפת, רק בגלל שמי ישמור על נוגה. מה החיים שלי , אל תגידו לי שיש לי בשביל מה לחיות כי לא אגיב.
כל כך בטבעיות, בלי בכי, בכלי חרטה, ונוגה בוכה.
התחננתי מדודה שלא תספר.
פתחתי את הדלת עם סבא וסבתא, כמה נורא לשבור להם את הלב שלהם, כמה אהבה יש להם.
הגעתי למיון וההומור חגג לי.
ופתאום שקט, לא הרגשתי כלום.
הם אמרו לי לשבת ולא הייתי יכולה, הייתי בחוסר הכרה. וזונדה נכנסה לי לאף.
אני מתעוררת ואני ערומה. אני מרימה ידיים וכל החזה שלי בחוץ. אני מתחננת שיסגרו את הוילון.
אני זוכרת שבכיתי בטירוף ואמרתי להם שאני רוצה הבייתה וכל מחט שהכניסו צעקתי שאני חייבת להשתין ושיתנו לי כוס וכשנרדמתי כבר הכניסו לי קטטר. ובכיתי ובכיתי.
אני מוצאת את עצמי בחדר אחר אבל לקח לי המון זמן לקלוט שאני שם.
ואבא שלי עומד שם, אחרי חודש של נתק, היה לו יום הולדת. ראיתי אותו והתחלתי לבכות. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:"לך, תחגוג את היומהולדת שלך, אתה לא צריך להיות פה. "והוא מלטף לי את שיער, ואני מקיאה על השמיכה.
עוד זונדה, כל כך כואב לי. אני כותבת והגרון שלי נחנק, האוזן שורפת. כבר 20 שעות זונדה וקטטר.
סבא נכנס לחדר, 5 ס"מ ממני. הוא שואל אותי אם אני יודעת מי הוא. אני אומרת לו: "אח? רופא. אח?" והוא משיב:"זה סבא."
,אני בוכה, בטח השתגעתי.
אף אחד לא בחדר ואני צועקת:"סליחה..סליחה... סליחה!" בוכה. אני לבד אבל לא באמת. נרדמת, שמו לי קטר ולא הרגשתי סגלל. האינפוזיה כאבה מאוד.
אני רעבה לא אכלתי יומיים וחצי כי אסור לי. שלוש וחצי בלילה וסבא שוכב עם המיטה. לפחות חוש ההומור לא נפגע.
אני עדיין פה בבית חולים מחוברת להמון צינורות, כותבת בפלפטופ
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל