ברכב התחלתי לבכות, לא לפני. לבשתי את החולצה הרגילה והוציאו את העירוי והייתי ברכבושוב אני במקום שניסיתי לברוח ממנו
ביום השני דודה שלי אמרה לי שנראה לה שאני לא מבינה את המצב כי התבדחתי במחלקה והייתי בהיי
היום ברכב פעם ראשונה שהתחלתי לבכות, מעצב ולא כי תקעו לי צינור בחור כלשהו
התפאורה הייתה מושלמת, המינון היה מחושב ובדקתי אפילו לפני כן את רמת הסיכון
תמיד זלזלתי ב"ללכת" דרך כדורים. כמו שציינתי, רק 3% מתים מזה. אני אמרתי לעצמי, אני לא אכשל אני אצליח
ותמיד היה לי את האינסטינקט הקטן הזה לחכות לזמן המתאים
אני גרה לבד, שעת לילה, עד אחר"צ מי יצור איתי קשר?
ואוטומט הכל על אוטומט, לקחת את הבריטה ולמלא עד הסוף. איזה כדורים גדולים לעזאזל. עוד אחד ועוד אחד ולא שמתי לב
ואני יכולה להשבע, להשבע בגוף החסין שלי
היא ידעה הממזרה הזאת, היא ידעה. מי רצה בכלל להתקשר. הדבר הראשון היה לחשוב: "מי ישמור על נוגה". דבר שהזכרתי פעמים רבות אך לא מצאתי אפוטרופוס.
היא בכתה כל כך חזק, 5 ס"מ ממני בחיי, לא הייתי יכולה לשמוע אותה יותר.
טלפון, דודה, לקחתי מלא כדורים
בוםבוםבום
סבתא, מה את מחזיקה אותי? אני סבבה
אומרים לי לעלות על המיטה במיון. אני מתבדחת על כמה שהיא גבוהה ושקשה לי כי אני מטר ובמבה ואז אני זוכרת רק צעקות ובכי של למה אני ערומה באמצע מיון וצורחת לדודה שלי "תלבישי אותי!!!!!! תלבישי אותי!! אני רוצה לשירותים יש לי פיפי יש לי פיפי תביאו לי 3 כוסות יש לי פיפי"
ויום אחרי לא זיהיתי אף אחד, ואמרו לי שכל מה שצעקתי ואמרתי בכלל מלמלתי והידיים שלי היו מעוותות והעיניים התגלגלו אחורה והתגרדתי בכל הגוף
וצינורות המון צינורות
כמה שעות לפני הבליעה שלחתי להאוס מאיכילוב קטע שכתבתי פה בבלוג, כמה פוסטים אחורנית ב19 לחודש, אני לא זוכרת ששלחתי
הוא ישן וקם בהיסטריה בבוקר,ביום שבת התקשר לפסיכיאטר שלו שיתקשר לעובדת הסוציאלית שלנו באיכילוב שהתקשרה למשטרה שדפקו לי על הדלת בבית הריק שלי, אמא באה לקחת לי תחתונים
והוא בא לבקר ואני רוצה לחבק אותו והוא אומר לי שהוא לא יכול להיות איתי יותר בקשר כי אם היה קורה לי משהו הוא היה מתאבד מאשם והוא לא בנוי לזה. ושכבתי עצובה ומנודה.
היום באוטו הייתי בדרך לעבודה לספר לבוסית למה לא באתי יומיים
חבר של אמא שלי שאל אותי אם אני מתחרטת
אני מתחרטת אני מתחרטת
אני מתחרטת שהרמתי טלפון לדודה שלי
הלוואי והייתי סוגרת אותה בחדר והולכת לישון
כמה זה אנוכי וכמה זה בנאלי וקלישאתי
כמה אני נראית בסדר וווידאו בלוג מצחיקים כאלה ואולי לפעמים נעים להיות איתי אבל אני על אוטומט
ואני מתביישת שאני כאן כותבת ואפילו לא כתבתי מכתב אז ונוגה כנראה באה להגיד לי שלא נפרדתי כמו שצריך. ואולי גם כי אבא שלי חגג 50 אותו יום. אבל תקראו קודם לפני את הפוסטים הקודמים לסיפור המלא
באוטו הבנתי שאני חוזרת למקום ממנו ברחתי וכמעט בהצלחה
הרופאים אמרו למשפחה שאני כנראה לא אצא מזה, יעני נגמר עליי, או נזק מוחי או מחלת עור חמורה או שניהם
הדבר היחיד שאבדתי פה זה את הנזם שלי כשדחפו לי את הזונדה לנחיר השמאלי.
כל הקרדיט מגיע לנוגה ואני כועסת עליה אבל היא מלאך שנראה כמו סנאי כשהוא מחרבן
המשפחה עושה עליי תורנויות ועצוב לי לראות אותם ככה אבל עכשיו כשאני לא יכולה להיות בממלכה שלי לבד אני יותר עצובה מהטלפון הזה ובכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות ואל תרחמו ואל תגידו בשביל מה לחיות
באמת זה בא מבפנים הגוף שלי פייטר והנשמה שלי חלולה
לא הייתי חולה כבר 3 שנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל