*

אני לא יכולה לראות "הרומן שלי עם אנני" כשכל הסרט הוא פונה למצלמה. פאק איט, אפילו לא ראיתי את כל הסרט. פאק איט, אפילו לא ראיתי רבע שעה ממנו.

בסוף כל יום אני נשארת עם עצמי, לא משנה כמה אני אנסה לדחוס את הימים שלי עם אנשים, וזה נפלא וזה נהדר כי אני יכולה לשלוח הודעה ואולי להענות אבל ביום כמו היום אני פותחת את העיניים המזויינות שלי ומכירה בעובדה שלא תכננתי כלום להיום, כלום. ויש לי מלחמה בעיניים אם לבכות או לא לבכות כי בסוף כל יום אני הולכת לישון עם עצמי ואני מתעוררת איתי באותו הראש באותה המיטה באותו גוף מזויין.

ו5 דקות מזורגגות מתחילות להן בידיעה שזה אני ואני היום ואף אחד אחר ומלא מחנקים בגרון. ואז אני יוצאת לבד לדרך. שיט, האוזניות התקלקלו, עכשיו תאזיני למוח שלך ביצ'. שיט, ירדתי מהתחנה, הולכת הולכת בנחלת ביניימין. משאילה 20 שקל ולא מקבלת אותם בחזרה. אמא הייתה נותנת לי כאפה אם לא הייתי מחזירה לה ואומרת: את פראיירית.

ואני פה, בנחלת ביניימין. והמון זמן שהמחשבות שלי נדחקות לאחורה של המוח.

אומרים שאחרי טראומה אתה רואה דברים בצורה אחרת. כאילו אחרי שכמעט אמרתי ביי ביי לעולם וקמתי בהפתעה מול כל המשפחה שלי בבית החולים אני אקבל פרופורציות. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה לחזור ל-19 באפריל ולנסות חזק יותר, ולהצליח מאדר פאקר.

וזה אני עם אני והמחשבות שנדחקו אחורה עושות "הפתעהההההההה" ועושות סחבק עם הלב השבור שלי כמה שהוא שבור

אבל אי אפשר לשבור שריר, נכון? אפשר למתוח אותו. כן. השריר של הלב שלי כל כך נמתח שהוא מגיע אל כל חלקי הגוף המקולל שלי.

ואף נרגילה שבעולם לא תעביר 15 שעות. 40 דקות, אולי. אם יש מספיק דברים מעניינים לצפות בהם. וואלה אין באמת שאין. אני גם לא סובלת את וודי אלן למה בכלל הורדתי את החרא הזה

היום הייתי לבד בנחלת בניימין. הדודה הצטרפה. אחרי 10 דקות חטפתי את הדיכאון של החיים שלי והלכתי הבייתה ושוב בוכה, מה קרה לי בזמן האחרון המאגרים שלי התמלאו אחרי חודשיים של סגירת ברזים. וקים קרדשיאן בוכה כי יש לה צירים וזין, אני בוכה ביחד איתה כי היא בוכה, וזה עצוב.

אני עשיתי