אמרתי לסבא שלי, "נכון שיש את הפניות החדות ברכבת? לפעמים אני מתפללת שהיא תרד מהפסים ותתרסק""אני ממש בדיכאון, אני בדיכאון-דיכאון, רשמי כזה, לא דיכאון של עצב. דיכאון של 'מה אני עושה עם החיים שלי' ".
ותמיד שאני אומרת את זה הוא נראה כאילו קצת בא לו למות
ואז הוא הזמין הפוך. הוא אמר לברמן שהבנות שלו קוראות לו "זקן" כשהוא מזמין נס. ואז אלתרתי למה הפוך זה יותר מלכותי מנס.
ואז אני אומרת לו כמה שאני צריכה שינוי. אבא שלי הזה, כל הזמן שואל במה אפשר לעזור אבל העזרה כל כך יכולה להיות פשוטה לו וכלום לא עושה עם זה.
אבא עכשיו מנהל הבריכה בקיבוץ שבו הוא גר. שעתיים נסיעה ממני אבא גר ואני לא חושבת שאי פעם סלחתי לו על זה.
כשהייתי בטיפול נמרץ אבא אמר משהו על איך זה מרגיש שילדים שלו בבית חולים. ושכחתי שאני הבת שלו ורציתי להגיד לו: "אבל עמית וליאור בסדר" ובדיוק התפוצץ לי וריד וכל המיטה הייתה דם.
אני רואה שהרבה מפנטזים על היום שהם יראו להורים שלהם "מה זה". שיהיו באשפוז ויאשימו אותם, אבל אבדתי את המומנטום. לא עשיתי כלום בשביל לעשות לאף אחד שום דבר ואפילו לא נהניתי מהספק של כל הדברים שהייתי יכולה לבקש, לא עשיתי כלום מרוב שזה היה רצון טהור ללכת.
ועכשיו יש לי את הדיכאון המלכותי הזה שהוא דיכאון של מבוגרים רציונאלי נורא יש לי סיבה להיות מדוכאת וזה ברוך
אני שונאת את החיים שלי אני שונאת את החיים שלי ואני שונאת את עצמי יותר. אני לא חושבת שאתם יודעים כמה אני שונאת את עצמי.
אני מסתכלת על כל הוידיואים שאני עושה ואני מתביישת בעצמי. אני כל כך מפחדת שיחשבו שאני מטומטמת ואני כזאת פרופסור לענייני אובדנות בתוך הראש אבל מי היה יכול לנחש.
כשהרצון ללכת מהעולם הוא כל כך טהור ונקי כשלא רוצים שאף אחד ידע פשוט להתעופף מהחלון
אז אבא שלי מנהל הבריכה אני בטוחה שהוא יכול לעשות לי ג'סטה של לעבוד בבית הקפה שפתחו שאף אחד לא סיפר לי בכלל, ראיתי בפייסבוק, או למכור ארטיקים מזויינים ולאכול את הדיאט כי כל החברות שלי נורא רזות ולא אוכלות הרבה ויש לי בולמוסים של מוות
והוא אמר לי שזה החלום שלו שהייתי גרה ואמרתי לו "תשכיר לי חדר בקיבוץ לתקופה" וזה נפל בין הכסאות כמו שאני נופלת בד"כ בין הכסאות.
זה נורא מעליב ש
זה נורא מעליב כש
זה נורא מעליב כי
ואני נעלבת מהמון דברים ורוב הזמן אני מרגישה נורא מטומטמת
מטומטמת ויש לי זרועות גדולות
ידעתם שאני לא הולכת עם גופיות כי אני מתביישת?
אני שונאת מאוד ובא לי שינוי אבל אין לי כישורים חברתיים או מוטיבציה ויש לי מחשבות על שלוות עולמים נורא תמימה
אני לא חושבת שהקוראים פה בכלל הבינו שהייתי בטיפול נמרץ שלושה ימים כי חוויתי התנתקות רוחנית ולקחתי את המינון הכי גבוה שהייתי יכולה לחשוב עליו ושזה נס שאני כותבת עכשיו כי הרופאים בכלל הכינו את המשפחה שלי ל"ביי ביי"
וחודש אחרי רק בכיתי שלא ניסיתי קצת יותר ולא סיפרתי למשפחה שאחרי שבאו לקחת אותי לבית חולים לקחתי עוד כמה בשושו ליתר ביטחון אבל היו עליי איזה חמישה רופאים שעשו עבודה מרהיבה
אבל השיער שלי באמת נראה טוב בבית חולים, לפחות זה
והנה יציאה מטומטמת
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל