*

הכי קרוב שיש לי כרגע, וזה נחמד לי , זאת הפינה שלי בבית ליד החלון, עם השולחן הקטן והכסא הנוח והנרגילה השניה במספר כי מה לעשות, הייתי צריכה אחת קטנה עם מזוודה שאוכל לקחת איתי ממקום למקום.

אני קמה כל יום בצהריים כי לא ממש בא לי לקום מהמיטה. מחשבות על אהבות נכזבות וחוסר מעש מכאיבות לי וגורמות לי ללכת לשירותים. פייר? לא אכפת לי בבית. רוב התקופות הרזות שלי היו כששברו לי את הלב.

ויש לידי קפה קר, וזה נחמד. ונוגה על הרצפה. אבל אני לבד, זאת לא שלווה. 

כשאני נפגשת עם אנשים אני מתנתקת, מעופפת ומתמלאה בכלום ושום דבר. אני הכי רוצה לצאת, וכשאני בחוץ אני לא מרגישה את הסיטואציה אבל בו זמנית מפחדת לחזור לבית הריק. 

אז שמתי כמה תמונות, קצת צמחים ירוקים (עץ, יש לי 2 וחצי מטר של עץ בתוך הבית) ונוגה. אבל הלב דופק בדהירות.

עם כמה שאני רוצה מישהו לחלוק איתו את הזמן שלי אני מגלה שאין לי באמת כוח להתחיל. אין לי כוח לשלבי ההתחלה ולהסתיר את מי שאני, הרי בסוף יראו שיש לי ערמות של תרופות בבית ויתחילו לשאול מאיפה אני מקבלת כסף ולמה לא סיימתי תיכון ולמה לא עשיתי צבא. ואז את מספרת להם שהיית מאושפזת איזה תקופה יפה מחייך אבל דואגת להזכיר שזאת הייתה מחלקה פתוחה, אז זה בסדר. 

מה שטוב בתקופה הזאת זה שאני מחדשת את המלתחה שלי. אני אספר לכם סוד: אני מתביישת בגוף שלי מאוד. אני לא הולכת עם גופיות כי אני מפחדת מהזרועות שלי וכמעט כל הבגדים שלי זה אובר-סייז ואני משנה תסרוקות כמו ריהאנה כי אני מרגישה מכוערת ועלובה.

לפעמים אני מתביישת לצאת מהבית כי אני מרגישה שאני פחות מהבנות האחרות שאני רואה ומרגישה שהן מזלזלות בי, אפילו שהן לא רואות אותי. אבל הן לא רואות אותי זה חייב להגיד משהו.

וזה לא שאני ואולי כן, אבל אני מוצאת את עצמי בוכה מתסכול על איך אני נראית ככה ואין אני אתפוס לי איזה קיבוצניק חתיך עם ערכים גבוה כזה רזה שמסודר כבר, כי בתל אביב כולם גרים עם שותפים ואין להם כלי תחבורה חוץ מאופניים. ואני מחפשת גם ביטחון עצמאי ולא פשרה.

או כמו ששולה מועד הבית ב1 העם 101 אומרת: "כולם פה או הומואים, או אימפוטנטים."

זה היה יכול להיות נחמד אם הייתי יכולה לארגן מפגש אצלי עם כמה מהקוראים והם לא יפסיקו לדבר כדי שהכובד של השיחה לא ייפול עליי, אבל כמו שלירון רמתי אומר: "אין לי כוח"

ודרך אגב, למגיב שהגיב לי חודש שעבר (מגיבה, כי רק נשים יכולות להיות כאלה ארסיות), אני כותבת על דיכאון ואני אכתוב על דיכאון עד שהוא יצא לי מהמוח, זה כנה כמה שזה יכול להיות כנה ולא נכנסים אליי רק מי שרוצה להתאבד. תגובות רעות מביאות אותי למצב שקשה לי לכתוב יותר בבלוג