*

בן רגע אני הופכת להיות נעימה וחביבה עם חיוך על הפרצוף בלי שום סיבה

אין לי כל כך כוח לדבר אם זה משפיע עליי אז אני גם לא יוצאת ביציאות ציניות וגם לא ממש מרגיז אותי אם הבן אדם אומר משהו מפגר

אני בעיקר בוהה וחושבת על דברים שטחיים בצורה עמוקה

כמו על... מקרר נגיד. 5 דקות מחשבות על מקרר, וכמה זה מגניב וכמה זה מקרר

לפעמים אני מתחילה לדבר על משהו ותוך כדי שאני מדברת אני שוכחת על מה דיברתי מלכתחילה, כך שאני בעיקר ממלמלת

הייתי מעשנת פעם ב... כשעוד לא ידעתי לעשן. אין לי בבית שום דבר, אני לא קונה, אבל הכרתי ידיד חדש בשכונה מסודר ביותר

הדבר הנוח בקשר הזה הוא שהוא רק ידידותי. אני מתאמצת לא להסתכל לו בעיניים יותר מידי בשביל לא ליצור אינטימיות ולהמנע ממצב בו הוא יעשה עליי איזה מהלך, מה שיהרוס הכל, הכל.

באופן פלא הדודות שלי תומכות בזה שאני מעשנת פה ושם (אתמול וכנראה גם היום)

כאילו, גם איתה אני מעשנת, כשאני באה אליה לקיבוץ.

אז מה הטעם בפוסט המתלהב לכאורה הזה? שאני ילדה בת 15 שעישנה עם החברים שלה?

אין שום טעם בפוסט הזה. אני קשת נשימה ומבואסת מהחיים, חתכתי מארוחת הערב המשפחתית די מהר כי הייתי צריכה שקט, הבעיה היא שגם השקט לא מנחם מי-יודע-מה

אני יכולה להגיד שהשתפרתי בתור בןאדם. נהייתי גם יותר חברותית, לא בקטע שפתאום יש לי חברים אלא בקטע שאני יותר מתקשרת בשיחות חולין ומעוררת יותר אמפתיה מפעם.

שלושה אנשים שבוע שעבר אמרו לי שאני מגניבה, רציתי להגיד להם כמה אני חנונית בעצם אבל כל הרשימה של הדברים שאני לא עושה אני כבר בעצם כן עושה חוץ משתיית אלכוהול, שחוץ מקלוריות מיותרות ונימנום מציק לא נותנת לי כלום.

אבל כנראה נשארה בי הנפש הפצועה הנעלבת והשברירית שגורמת לי להרגיש כאילו תוך שנייה אפשר לשבור אותי. כי באמת אפשר תוך שנייה לשבור אותי אבל המזל, או לא, כי זה מה שגורם גם לרגעי השפל הוא התנודות במצב רוח (דו קוטביות, בשפה נכונה) שיכול תוך שנייה להחזיר אותי לנקודת ה-0 שבה אין טוב ואין רע. זה חוזר כל רבע שעה אבל לפחות יש לי רבע שעה של שקט.