הסיבה שבגללה התחלתי לעשן טבק הייתה הנפיחות הנוראית שהתחילה לי לפני כארבעה חודשיםכל החיים שלי הבטן שלי הייתה שטוחה ואותה הייתי מכניסה עוד מכיתה א', הדבר היחיד שהייתי בסדר איתו עם הגוף שלי נעלם ובמקומו באה לי בטן של חודש רביעי
בהתחלה הייתי בטוחה שזה נפשי כי זה היה מלווה בגזים ופעילות מעיים רגיזה וכמו שהנרגילה הייתה עוזרת לי במצבי לחץ הייתי בטוחה שגם הסיגריות.
אבל זה לא עזר, וזה בא בתקופה שהייתה לא נעימה מבחינה נפשית אז הייתי מעשנת בכל זאת, בהתחלה הייתי קונה קופסאות והייתי מעשנת קופסא בלילה אחרי שבוע שרק התחלתי.
עם הזמן התחלתי לגלגל אותן בעצמי והתדירות פחתה לכ-8 סיגריות מגולגלות ביום ברוטו (כי אני לפעמים מעשנת חצי וזורקת)
ובקשר לנפיחות, אני אלרגית לחלב, מסתבר. ברגע שגיליתי את זה תוך שבוע הורדתי את הבטן חודש רביעי שלי לטרום ביוץ ואני מרגישה עכשיו כאילו עשיתי הפלה.
לא פעם דימיינתי שאני בהיריון. אחרי שאני אוכלת הרבה או סתם כשאני מנשנשת שוקולד כי אני פרה הבטן שלי יוצאת ואני עומדת בפרופיל מול המראה ומלטפת אותה.
המחמאות מהפוסט הקודם לא משתלבות טוב עם תחושת הכיעור שאני נמצאת בה עכשיו
הלכתי כל הדרך הבייתה והתפללתי שאף אחד שאני מכירה לא יפגוש אותי בדרך, ככה יש לי הלך מחשבה שברגע שמישהו יראה אותי ברגעי הכיעור שלי הוא יתפוס ממני פחות ויאהב אותי פחות ויעריך אותי פחות ולא ירצה להיות איתי בקשר. זה כמובן תקף רק לגבי, ולא לאף אחד אחר.
בנוסף נהייתי גם פרה קטנה. אם בינואר הקודם היה אפשר לראות עצמות בריח היום צריך לתור אותן בפינצטה. אומנם הבטן כבר לא מתנגשת במכוניות אבל אני נמנעת מלשים כל דבר שהוא צמוד וזה כולל מכנסיים לא כולל טייצים וגרביונים.
פעם הג'וק שלי שהוא גם היום הג'וק שלי אבל היה הג'וק היחיד שלי הוא שאני לא יכולה לשים גופיות בגלל הזרועות שלי שאני מתביישת בהן נורא. היום אני גם לא יכולה לשים מכנסיים, you see, נדפקתי כהוגן
ודווקא בתקופה שהתחלתי לקנות בגדים, וקניתי המון בגדים ובזבזתי מלא כסף אבל לפחות הפחד שלי מלהיות קמצנית כמו אמא התפוגג. תוכלו לקרוא לזה גם חסך כי עד לפני שנה שנתיים לא באמת היה לי מבחר של בגדים, שלא לדבר על הילדות שאז לא היה לי בגדים בכלל.
על פניו ההשמנה שלי והעובדה שאני במשקל הכי גבוה שלי אי פעם לא נראה כאילו זה משפיע עליי כל כך
אבל בפועל תחושת הבושה של לשים חולצה שלא מכסה את קו התחת עושה את שלה.
אני אוהבת אוכל ואני אוהבת לאכול ואני אוהבת לשבוע אפילו יותר מלאכול, אבל לא הגיוני שאני אתחפר בתוך טון של בגדים כדי להסתיר את ההשלכה של האהבה שלי לפחמימות, במיוחד שעוד מעט קיץ.
אני זוכרת בגיל 15 קצת לפני שהייתי אנורקסית, כשהחלטתי לנסות לרדת במשקל התחלתי ללכת ברגל לבית ספר. נזכרתי בזה היום כשהחלטתי ללכת ברגל מהעבודה.
לחזור להיות אנורקסית אומנם לא בא בחשבון, גם כי זה גיהנום וגם כי אין לי מספיק כוח רצון אבל הדיכאון כל בוקר בלפשוט את הבגדים חייב להפסק. ואתן חייבות להעלות במשקל. ניכר כשככל שאנשים סביבי מרזים אני מאחסנת להם את השומנים.
התמונה הקודמת מסוכנות של ניצבים, החלטתי לעשות קצת כסף מהצד ובצעד פזיז חתמתי שאני בכלל משלמת להם 230 שקל בחודש. הם צילמו אותי לאתר ועכשיו כשאני רואה את התמונה שלי לצד הפרחות במידה 34 במכנס, ועזבו שהן דוקים, הן באמת נראות פרחות סתומות, בא לי למות
מה גם שכשהצלם שאל אותי מה המידה שלי בחולצה ואמרתי לו XS, הוא התעצבן שאני משקרת לו ואז הייתי צריכה למצוא שמלה במידה הזאת וללבוש אותה כדי להשתיק אותו. למזלי היא נסגרה אבל עד היום אני לא יכולה לנשום סדיר
ו........ הרכש האחרון שלי שאני ממש ממש ממש אוהבת
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
