*

גם כשישרא בסגירה ממשית אני לא ממש מתרגשת, וזה לא שישרא לא חשוב לי, להיפך. ישרא הוא באמת ובתמים חצי מהחיים שלי. רק אם הייתם יודעים איך השפיעה עליי בחיים ההכרות פה עם האנשים לא הייתם מאמינים.

האהבה הראשונה שלי הייתה דרך ישרא בלוג בגיל 13, שעוד זייפתי שאני בת 16 והיה לי בלוג אחר.

החבר השלישי שלי היה דרך הבלוג הזה, החבר הכי טוב שלי, החברות היחידות שהיו לי (ולא בנים) דרך הבלוג הזה. פרוייקט "חמניות" שנתן לי המון דרך הבלוג הזה, שירים, ציורים, קטעים הכל בבלוג הזה. ההשתתפות שלי בכנס נגד אובדנות ביום רביעי- דרך הבלוג הזה.

כשהייתי בגיל 13 ופתחתי את הבלוג הקודם הייתי ילדה נורא בודדה בלי חברים. הכתיבה בבלוג נתנה לי אשלייה של חיי חברה ושל תעסוקה שנורא אהבתי, הייתי כותבת והייתי כותבת מצחיק. הבלוג ההוא ליווה אותי דרך האהבה הראשונה שלי ודרך האנורקסיה שקצת כואב לקרוא שם על ביקור אצל דיאטנית פעם אחת ואחרי כמה חודשים על כמה שכואבת לי הבטן מרעב.

הבלוג ההוא לא נתן לי רק תעסוקה, הוא נתן לי חיים. הוא נתן לי אהבה שהכרתי דרך הכתיבה וזאת הייתה האהבה הראשונה שלי, אחרי שבכיתי לדודה שאף אחד לא יאהב אותי למרות שהייתי עוד פיצית.

הידיעה שיש לך לאן לחזור וגם ההכרות עם בלוגרים אחרים, גם אם לא הכרות עמוקה, ממלאה את החסר. הקריאה אצל אחרים מרגישה קצת כמו ישיבה בבית קפה על שיחה עמוקה.

ההכרות העמוקה עם בלוגרים שקוראים אותך במיוחד כשיש לך בלוג חושפני, והחברות איתם מאוחר יותר זאת הרמה הכי עמוקה של הכרות וחברות מכיוון שהבנאדם שאיתו אתם בקשר לא חבר שלכם למרות הבעיות שלכם, אלא בנוסף. פה אין מחסומים ויש פה איזו שותפות גורל שגורמת לבעיות של כולנו להראות כמו משהו משותף ולא מרתיע כמו בחוץ. אנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים וזה בסדר.

כשפתחתי את הבלוג הזה זה היה בלוג ציורים נטו. קצת אחרי הכרתי את החבר השלישי שלי על אף שהיה כתוב לא פעם על האשפוז הקודם שלי בגהה. תנסו ככה להכיר מישהו על הבר ושהוא לא יברח תוך רגע.

הרמה של החשיפה שלי פה היא לא נורמאלית, הקוראים שלי ליוו אותי דרך הניסיון האובדני על כל שלביו בלי ששמתי לב. מהפוסט בבוקר שאמרתי שלהתאבד זה לחלשים, מהשבירה ורגע לפני שהלכתי לבית החולים ולבסוף פוסט שנכתב דרך הבית חולים עם זונדה, קטטר ואינפוזיות.

הכתיבה היא אוטומטית, והמינימום שידעתי שאקבל, גם אם לא תמיד יש תגובות, זאת אהבה. אהבה על סמך הכתיבה ומי שאני לגמרי בלי רושם ראשוני ולא תמיד עם הכרות אישית, לא מקבלת הרבה מיילים (כנראה שגם הכתיבה אני משדרת קצת אנטי) אבל ישנן מחוות קטנות ששום דבר לא משתווה אליהן (קטע בבלוג של מישהי אחרת, ציור, או בקבוק דיאט קולה שחיכה לי בהפתעה עם מכתב רק כי כתבתי על זה משהו בבלוג)

כתיבת בלוג היא תהליך תרפיסטי. גם אם אתם לא שמים לב, אם תלכו קצת הרבה אחורה בארכיון שלכם תראו את השתלשלות החיים שלכם וגם אם בפועל מרגיש שאתם לא באמת עושים משהו, מה שעבר לכם מבפנים זה שמיים וארץ.

הרבה אנשים לא מבינים שחוויות זה לא רק תמונות בפייסבוק, חוויות זה מבפנים וחוץ מכתיבה אין באמת דרך לתעד את זה.

על זוגיות שכשלה, חברות שמתה או אירועים אחרים בחיים לא תוכלו לזכור לעומק אלא אם כן כתבתם על זה וזאת באמת צורת התיעוד הכי אותנטית. אם לא הייתה לי הכתיבה והבלוג, במקום לקרוא ולזכור טוב את מה שקרה הייתי רואה תמונה מזוייפת בפייסבוק.

עם כל הדברים הנוראיים פה שאי אפשר לעשות איתם כלום, כמו לקרוא אצל מישהו שפעם הייתם בקשר וזה לא כמו למחוק אותו בפייסבוק- החיים שלו נמצאים אצלך מול העיניים. וזה מה שקורה הרבה עם בלוגרים שהם מתחברים ויוצרים קשרים עמוקים ולפעמים גם רומנטיים. יש לזה את החיסרון שלו אבל הכל פה נורא דינאמי, תמיד מכירים שוב ושוב, כי זאת קהילה מתפתחת גם אם לא כמו פעם, אבל הצורך בכתיבה ותשומת לב זה משהו שלא מת, פשוט החשיפה לפלטפורמה הזאת לא ממש טובה.

לסגור את ישראבלוג זה פשע. לא אגזים ואומר שבשבילי ישראבלוג היה קצת כמו "הקם החם", וגם אם בלוגכם לא זוכה להרבה התייחסות תמיד יהיה מישהו שישים אלכם לב ותמיד יהיה מישהו שיאהב אתכם כי נגעתם בו עם הכנות שאין לה ביקורת (לא תמיד לצערי)

כמו שאני הייתי נערה בודדה ועצובה, יש כאן עוד המון ויהיו, ואני בטוחה שאם יסגרו את האתר זה ייתן חוסר עמוק וחור בסדר היום.

כתיבה וקריאה זה דבר מבורך, שיש עוד כמוני שיזדהו שחוץ מהכתיבה והקריאה פה אין לי ממש עוד מגע ביומיום עם הדברים האלה. בלי ההזדהות עם בלוגרים אחרים פה ולראות שיש עוד כמונו וזה לא כל כך נורא נרגיש הרבה יותר חריגים ובודדים. בלי האינטרקציה עם בלוגרים פה נאבד חברויות פוטנציאליות ואפילו אהבות (ראיתי פה כבר כמה נישואים שהתחילו פה)

בלוגרים לא דורשים הרבה, רק לכתוב. רק לקבל פידבק, רק להתעדכן אצל בלוגרים אהובים אחרים.

לא ביקשנו תשלום על כך ולא אטרקציות אחרות שיכולות להעיק על המערכת.

סגירת ישראבלוג, בלי הגזמה, תהיה רצח של הרבה נשמות, ככה אני הייתי פעם ולמרות שאני לא כותבת פה כמו בעבר אני רואה איך ישרא ממשיך לתרום לחיים שלי, לטוב או לרע, וכמה מנחם שיש לי את הפינה שלי עם כל ההסטוריה שלי ועם כל הכנות ולהצליח לשחזר את הרגעים המסויימים האלה בראש, לטוב או לרע.

סגירת ישראבלוג תהיה פשע ואם אלו שמחליטים היו יודעים שזה לא רק פורטל פנאי, זה הכדור הרגעה של המון אנשים שבאמת צריכים את זה, שזה כלי טיפולי כל כך פשוט שלא מצריך הרבה תחזוק מצד המממנים היו חושבים פעמיים אם זה באמת שווה את זה

אוהבת