*

מנגד יש את אבא שלי שלא משנה מה אעשה ולאיזה הישגים קטנים אגיע הוא לא יהיה מרוצה. באופן מזוכיסטי הוא הראשון שאני דואגת לעדכן אותו בהישגונים האלה- בגרות, רישיון, עבודה, הכנס שהיה ביום רביעי... זה מתבטל בתגובה שלו שהיא בדרך כלל "יפה" וממשיך הלאה למה אני עושה בהמשך.

תבינו, אני עושה צעדים קטנים אבל אם אני לא אעריך אותם לא תהיה לי מוטיבציה לרוץ מאוחר יותר.

אני חושבת שהכי חשוב בכל התהליך הזה זה להיות אופטימי ולדעת, לא לקוות, שבסוף יהיה בסדר.

מראש אני כבר יודעת במה ארצה לעסוק ולמזלי, זה לא כל כך לא ריאלי. אני נותנת את חותמי בתחום של בריאות הנפש, אם זאת בעבודה שהייתי בה חצי שנה בחברה של משתקמים בבריאות הנפש (בפועל לא עשיתי משהו חשוב אבל זה נראה טוב בקו"ח), ואם זה בחמניות ז"ל שכולם נורא מתרשמים, או החיבור שלי עם עמותת "בשביל החיים" והכנס שהייתי חברה בו ביום רביעי. אחרי הכנס פנתה אליי פסיכולוגית ושאלה אותי אם ארצה להתראיין בעיתון חשוב , בעילום או עם שם.

והדברים האלה- חשוב שיראו אותך מתפקד וחזק. ובאמת לא יודעת מאיפה הבאתי את הכוחות האלה לכנס. לא יודעת למה אבל לא הזמנתי אף אחד לכנס הזה. לא המשפחה ולא כלום, אף אחד גם לא זכר אני חושבת (כי לא נתתי תאריך)

באתי לשם לגמרי לבד ובהתחלה כמובן נחבאתי אל הכלים עד שקראו לי לשולחן יחד עם עוד שלושה אנשים (אבא לילד שהתאבד, אבא לילדה שניסתה כבר 7 פעמים, עוד בלוגרית מתמודדת ואני- שבאתי לשם בגלל "חמניות" ז"ל.)

לא היה לי מושג על מה אדבר ואם אחשוף את עצמי עד הסוף אבל זה התפוגג כשהמנחה סמדר שיר הציגה אותי מול כולם (בערך 100 איש) כ"אובדנית", אז כבר לא היה מאיפה לרדת.דיברתי וסיפרתי על עצמי וכמובן שהקהל תקף אותי בשאלות בבת אחת, חודרניות או באמת מתוך עיניין- ואני הייתי נינוחה באופן שלא מאפיין אותי.

הקהל התרשם ממני ומחברתי הבלוגרית שאני לא מכירה אותה, ומאוחר יותר נגשו אליי פשוט 10 נשים דומעות וחיבקו אותי ונישקו אותי ואני הרגשתי קצת לא נוח כי אני לא יודעת איך להגיב למגע עם אדם זר,ובכל זאת, חיבקו אותי והחזיקו לי את היד כל כך חזק וכולן שם היו אמהות שכולות לבנים שהתאבדו. כולן אמרו לי כמה שאני מדהימה ומקסימה ואמרו לי תודה כי היה משהו אחד שאמרתי שפתר להן המון שאלות מעיקות לאורך השנים, משהו שאפילו לא שמתי לב שאמרתי, שברגע האמת בניסיון ההתאבדות אתה פשוט מתנתק ולא שם לב למה אתה עושה, הגוף על אוטומט וזאת לא חשיבה מושכלת. הן אמרו לי תודה כי כל הזמן חשבו לעצמן איך הילד שלהן לא חשב על מה יקרה למשפחה לאחר מכן.

לא ידעתי שהקהל יהיה במחציתו הורים שכולים. מה שזה נתן לי נפשית חתם לי רישמית שזה התחום שאני צריכה לעסוק בו. מסתבר שעם מיקרופון יש לי ביטחון ולמזלי טפוטפוטפו אני יודעת לדבר ואני נורא כנה, שזה טוב.

אבל שוב, בייבי סטפס. נרשמתי לבגרויות האחרונות השנה ואז תהיה לי תעודת בגרות. זה לא הרבה, אבל זה משהו. כל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי את ההישגים שלי עד עכשיו שלא לכל המשתקמים של בריאות הנפש יש באמתחתם. אם זה זה שאני מתחזקת דירה לבד וכלבה בעצמאות כלכלית , זה שחודשיים אחרי ניסיון ההתאבדות שלי הוצאתי רישיון, הציונים שלי בבגרויות שיחסית סבבה יחסית לזה שלמדתי לבד בבית, זה שהגשמתי את החלום שלי וראיתי את רובי וויליאמס פעמיים בחו"ל, פעם אחד חיכיתי בתור 9 שעות לגמרי לבד שזה הכי לא אני, או זה שהצלחתי לעשות חיסכון לא רע לרכב, שאחרי גיל 21 אוכל לממן גם את הביטוח המקולל.

אז נכון, אני מובטלת כרגע, אני מעשנת די הרבה ובכללי אני חסרת תועלת אבל זה לא אומר שאני לא רוצה, שאין לי שאיפות.

בעיניי כלומניק זה לא מישהו שברגע זה לא עושה משהו, בעיניי זה מישהו חסר שאיפות, שנכנע לכלום ושום דבר. לכל מקום שאני הולכת שקשור לבריאות הנפש אני שמה חותם בזה שידעו שאני קיימת ויראו איזו התקדמות עשיתי כדי שברגע האמת זה יחזיר לי טובה.

יש לי הרבה מה לתת והדבר הכי כואב בשבילי לשמוע זה כמה אני חסרת תועלת, למרות שאני מעידה את זה על עצמי בכל הזדמנות שיש לי.

אז יש לי תוכנית- לסיים השנה בגרויות, בגיל 21 לעשות פסיכומטרי, ואם אקבל ציון נורמאלי גם להרשם ללימודים. זה נראה נורא מהר, תוך שנה כבר להתחיל ללמוד. יכול להיות שאני מדמיינת, אבל זה טוב שיש לי לאן לשאוף

ובינתיים אני מחפשת עבודה במשתלה. אם הייתי יכולה הייתי שמה עוד 40 עציצים בבית.

אם הצלחתי לגדל נענע בתוך הבית שזה ממש כמעט בלתי אפשרי- אני אצליח לעשות הכל.

תהיו בריאים. היום אעשה עוגה, שתראו שאני יכולה לעשות משהו.