*

במקרה היום נכנסתם לפוסט מ-2011 שמתאר את מערכת היחסים שהייתה לי באותה התקופה (בצירוף ציור שציירתי)

אני אומרת לעצמי איזו מטומטמת אני וכמה המורה שלי אז צדקה וכמה אופי של אישה מוכה היה לי, באמת שיר באמת בחייאת רבאקקקק עברת כל כך הרבה כאב נפשי ופיזי ובעיקר נפשי (בכללי לא ספציפית שם) וכמה חבל שלא ראית אז כמה זה לא שווה את זה

אומנם נורא אהבתי אבל אני בנאדם שנורא אוהב אם נותנים לו אהבה. אני קצת כמו קקטוס כזה, מספיק שתטפטפו לי מיים פעם ב... ואני אסתדר עם תקופות היובש הארוכות.

אבל די באמאשלי בא לי לקחת את עצמי משם ולהכניס לעצמי 2 סטירות. אני מניחה שאם באותה תקופה היו מאבחנים אצלי את המאניה דיפרסיה הייתי סובלת הרבה פחות אבל אני עדיין כועסת על עצמי שפעם הייתי מגיעה למצבים שאין מצב שהייתי מגיעה אליהם היום. בגלל זה אני דואגת שיהיה מישהו נייטרלי שידע את הסיפור הכללי וייתן לי כאפה מידי הצורך

בחודש האחרון שאלו אותי 10 פעמים אם אני בהריון. הגיון של אנשים זה שאם הבטן שלך נפוחה ואת עם בחילות כל היום את בהריון. לא משנה גם אם הרופאה רשמה בהפנייה לאולטרסאונד שאני לא בהריון, זה לא מנע מהפקידה ומהאישה של האולטרסאונד לוודא. פעמיים. 

אני גם נראית נורא צעירה, כאילו נותנים לי 17 בד"כ וחבל לי לחשוב על אם הייתי נכנסת להריון בגיל 17. כן, יש ניסים ויש אמהות בנות 17 שמגדלות את הילדים שלהן נפלא בגיל הזה אבל אצלי הוא היה צומח מסובב לגמרי.

אבל אמרו לי שיש לי רחם יפה איזה כייף

רוצים לראות מה היא מסירות? זאת מסירות:

בא לי לגדל את כל העציצים בבית שיש בעולם

בזמן האחרון אני חולמת על הציורים של "דב עשת", הצייר שיש לי ציור מקורי שלו בבית (קניתי אותו רק אחרי שהוא מת וזה עלה "רק" 1,800 שקל. היום מבקשים לקנות ממני ב-8 אלף) כבר פעמיים חלמתי עליו