*

בזמן האחרון כל פעם שאני נכנסת לרכב אני מרגישה כאילו זאת הנסיעה האחרונה שלי ושל עוד איזה מסכן שיקרא בדרכי

אולי זה עוד מהטשטוש של לפני 24 שעות ואולי זה סתם מצב נפשי, העיניים שלי לא מצליחות להשאר מפוקסות על ההגה ועל הכביש שכל רגע נשפך עליי קפה קר על השמלה היקרה וכל שנייה רכב עוצר ורכב מאותת ובכלל שמתי לב שעשיתי פנייה לא נכונה, אז לנסות לשים וויז ברמזור אדום ולתמרן בין המפה שבפלאפון על הרגליים שלי לבין הכביש. כשחשוב לציין שקניתי הרגע מעמד לפלאפון.

אתמול הייתה לי בדיקת גסטרוסקופיה לראות מה יש לי בבטן (צינור שמחדירים מהפה לדרכי העיכול)

לא נלחצתי כי ידעתי שאמורים לעשות טשטוש ולא מרגישים כל כך, אבל מהרגע שהגעתי לשם היה לי פשוט פלאשבקים מלפני שנה וקצת בניסיון האובדני שלי. חשבתי שזה רק החלק של הצינור לקיבה אבל כשבאתי הלבישו אותי בחלוק וצמיד

הביאו אותי לחדר הבדיקה במיטה ודאגתי להזכיר לרופאה שתתן לי הרבה טשטוש כי אני אולי בעלת סיבולת לדברים האלה עם כל התרופות הפסיכיאטריות

כשהחדירו לי לוריד את החומר בשנייה הראשונה חשבתי: "זהו, הלך עליי. לא מרגישים כלום.".

אחרי 10 שניות :"וואלה זה בן זונה הדבר הזה" , ואחרי 11 שניות לא חשבתי כלום כי נרדמתי

ופה החלק שחזרתי שנה וקצת אחורה, קמתי מההרדמה מבוהלת כשדודתי לידי. שאלתי אותה אם גם היא רואה שהתקרה זזה והתחלתי לבכות, פשוט בכיתי בהיסטריה

הכי בכיתי בחלק שהרופאה אמרה שהכל בסדר ושיש לי סך הכל מעי רגיז/רגיש, שזה מצחיק להתחשב בזה שאני מדוכאת מזה שהכל בסדר אבל שום דבר לא יסביר למה עליתי כל כך הרבה במשקל, למה אני לא מצליחה לרדת ולמה יש לי בחילות יום וליל.

מחשבות רעות עברו בראשי , מחשבות על מוות ושנאה עצמית, חשבתי לעצמי בעודי בהשפעת הטשטוש, מה שווה לחיות אם אני מתביישת בעצמי כל כך ושללתי מראש שמישהו אי פעם ירצה להיות בן זוגי או מאהבי כשאני נראית כמו שאני נראית, כמו מר גמיש, או מה סתם שווים חיים עם שנאה עצמית כל כך עזה?

הטשטוש שכל כך התלהבתי ממנו בהתחלה כי חשבתי שזה יביא לי את הסטלה הבטוחה יחסית של החיים התברר כטעות מרה ואת שאר הלילה ביליתי בהקאות בכמויות שלא חשבתי שיכולות לצאת ממני, כאבי ראש נוראיים וסחרחורות שהולכות איתי עד עכשיו, מרגיש ממש כמו חרא חשיש או האנגהובר, למרות שמעולם לא חוויתי. נלך על אישה עם בחילות של תחילת הריון אחרי לילה של עישון נוראי.

אני מרגישה נורא, הכל נופל לי מהידיים, אני מועדת בכל צעד והזיכרון שלי הלך לעזאזל. אני תקועה בין עולם של חלום ומציאות.

החלומות שלי נהיו כל כך ממשיים שזה כבר לא עיניין של כמה דקות לקלוט שאני לא חולמת יותר, זה פשוט לברר אם מה שאני זוכרת הוא חלום או מציאות. הדבר הנורא הוא שאני חולמת על אנשים שנמצאים ביומיום שלי ויותר גרוע, אנשים שהיו פעם חלק מחיי. אני חולמת שהם שולחים הודעה או שאנחנו מדברים ושאני קמה אני לא מבינה אם זה קרה או לא ואני נאלצת לבדוק בפלאפון את השיחות וההודעות.

ככה אני בתחושת אכזבה והחמצה מהרגע שאני מתעוררת. הדבר הנורא מכל הוא שאם אני חולמת על מישהו אוטומטית אני נדלקת עליו. אם חלמתי על הבוס לכאורה מהפוסט הקודם, אני קמה מאוהבת בו. שזה גרוע כי זה לא באמת, אבל זה מרגיש ככה ואז אני לא יודעת איך להתנהג. אני אמורה לנסוע אליו מאוחר יותר שיעזור לי עם מתמטיקה ואני מרגישה ממש מוזר כלפי זה, וגם מהפחד שאני אעשה תאונה עם הרכב בדרך לשם.

וזה נוראי מסיבה אחת נורא ברורה, גם אם אני לא מאוהבת באמת וזה רק בגלל החלום, ואני יודעת שאם אני אחלום על מישהו אחר אני אהיה מאוהבת בו, לכאורה, עדיין ארגיש תחושת דחייה מהבחור ההוא, כי הוא לא מראה אליי רגשות הדדים. דבר זה גורם לי להרגיש תסכול ולשאול את עצמי האם זה בגלל איך שאני נראית או בגלל האופי שלי שכרגע אני לא בטוחה מה יותר גרוע.

אז בגדול אני מרגישה עכשיו שאני עומדת למות ולא בקטע מגזימני. אני לא מרגישה שאני מתקדמת במתמטיקה במיוחד עם הסחרחורות האלה ואני תוהה האם באמת תהיה לי בגרות מלאה עד סוף השנה או האם מישהו יאהב אותי בזמן הקרוב.

גם לפני יומהולדת תמיד אני חושבת על מה הספקתי השנה. אומנם על הנייר לא הספקתי הרבה אבל השינוי הנפשי שעברתי הוא חסר תקדים. אני הרבה יותר רגועה ונינוחה חוץ מעכשיו שכאמור אני עומדת למות. לא באמת אבל כן.

אי אפשר לבטל את העובדה שהחיים שלי היו במסלול שונה לחלוטין ובשביל בנאדם שמתמודד עם הדברים שאני מתמודדת איתם והחוויות שעברתי אני במצב מצויין, עצם זה שאני לא בהוסטל וגרה לבד כבר שנתיים וחצי ראוי לציון לשבח.

וחלק מהעיניין שאני לא במציאות: אני וסבא אמורים לטוס לברלין ב13 ביוני. עכשיו כששאלו אותי מתי אני טסה תמיד אמרתי את התאריך אבל רק היום קלטתי שזה השבוע. מעניין אם אני אזכור להגיע לנמל תעופה.

שיר שמרגישה סיעודית ובצדק ולא תעשן חשיש יותר בחיים למרות שלא עישנה בכלל

סלאמטק