*

מי שמכיר אותי יודע שאני לא בנאדם חרשן, בעל מוטיבציה ומוסר למידה ובכלל השקעה

אבל מה שרואים כלפיי מבחוץ לאו דווקא משקף את מה שהולך אצלי בפנים.

אני כבר בת 21, לפני כמה ימים מישהו פנה אליי בסקייפ ושאל אותי מה אני עושה בחיי. כשעניתי לו שאני משלימה בגרויות הוא השיב ב: "בגרויות? את לא בת 20 ומשהו?" אז כן, אני בת 20 ומשהו ובגילי כבר נהוג לגשת לפסיכומטרי ולימודים אקדמאיים. אבל מנגד אני תמיד מנסה להזכיר לעצמי שבזמן שבני גילי למדו לבגרויות, אני הייתי מאושפזת בגהה.

שנה שעברה התפתחה אצלי המחלה בראש של "אני אפס, אני לא שווה כלום, אף אחד לא ירצה להיות איתי". את אותה תחושה ניתבתי לכיוון של להוציא רישיון ב"איחור" של 3 שנים- שבועיים לפני יומהולדתי ה-20. התחושה של הגאווה החזיקה עד סיום המלווה ולוותה בשאלה: אוקיי, מה עכשיו?

אני יודעת שהרבה גורמים בחיי רואים בי קצת לא יוצלחית, יצא לי להרגיש זאת גם מסביבת אנשים שהיו בעברי. תמיד אני צריכה להתנצל, תמיד להסביר את עצמי, תמיד לתרץ.

כל החיים אנשים שואלים אותך שאלות:

"באיזה כיתה את?"- פרשתי מהבית ספר

"מה את עושה בצבא?"- לא התגייסתי

"במה את עובדת?"- לא עובדת כרגע

"מה את לומדת?" - משלימה בגרויות. "בגרויות? את לא בת 20 ומשהו?" וככה כל גיל עם השאלות שלו. למה אף אחד לא שואל אותי עם מי אני גרה (לבד) או האחריות של לגדל כלבה לבד, או היכולת לכלכל את עצמי והניסיונות השונים בעבודות שחלקן החזיקו וחלקן לא.

כרגע המאמץ שלי הוא השלמת הבגרויות. חוץ משתי יחידות שעשיתי בתיכון בכיתה י', את כמעט כל הבגרויות עשיתי לבד תוך כדי קניית מיקוד בחנות והרשמה אונליין לבחינה.

יום חמישי יש לי בגרות בסוציולוגיה ומתודולוגיה (שיטות מחקר)

סוציולוגיה קראתי, הבנתי, אבל אני לא יודעת איך ליישם את זה בבחינה. על מתודולוגיה בכלל צחקתי כי אמרו לי שזה שטויות, אז השארתי את זה ליומיים האחרונים. הדפסתי סיכום מפוקפק שככל שקראתי בו הוא התפקפק והתפקפק עם כל שגיאות הכתיב והאותיות החסרות (גם לי זה קורה כי כל המקלדת שלי מלאה בטבק וקשה ללחוץ על המקשים)

נכנסתי לאתר של משרד החינוך לחומר הבחינה וחשכו עיניי. באותו רגע, שהיה לפני כ-20 דקות, קמתי בהפגנתיות והחלטתי שזיבי. את זה אני לא עושה.

אני חייבת לשים את הגבול בין הבריאות הנפשית שלי לבין הציפיות הלא ריאליות שלי מעצמי. יום חמישי הבא בגרות במתמטיקה והשלמתי עם זה שהסיכויים לא לטובתי אע"פ שהוצאתי מעל אלפיים שקל למורה פרטית.

הפסיכיאטר שלי חושב שהבגרויות כרגע הן לא רעיון טוב אחרי שראה אותי משתפכת על כמה אני אפס ולא שווה כלום. הרי אין לי לחץ של לימודים כרגע ואני לא הולכת ללימודים אקדמאיים בשנה הקרובה (יש רצוי ויש מצוי) אבל אני רוצה, אני רוצה שיפסיקו לראות בי דוגמא שלילית. אני רוצה שיעריכו אותי ויתחשבו גם במגבלות שלי ויבינו שזה לא תירוץ, אני אוכלת את עצמי מספיק בשביל קהילה שלמה.

בזמן האחרון אני קצת יותר אופטימית לגבי הסיכויים שאקים משפחה משל עצמי. יש ימים שאני מרגישה טוב לגבי זה ויש את עכשיו- שלא ממש.

הרי אם לגרויות יש לי קושי כל כך גדול, איך אעשה פסיכומטרי או תואר? והעבודה שאני רוצה לעצמי מצריכה את שניהם, לצערי.

ודברים טובים שעושים לי מצב רוח: ביום האחרון בברלין מצאתי פוסטר מרשים של "קן הקוקייה" סחבתי אותו מהבוקר עד לפנות בוקר של היום אחרי שנחתנו בארץ כדי שיהיה מושלם ללא פגמים. אצתי רצתי לחנות מיסגור והדבקתי אותו על קרטון, כי לא היה לי סבלנות לחכות שבוע להדבקה על קאפה:

מממצאים אלה ניתן להסיק שאני בחורה אובססיבית, אך שומרת אמונים