כשאני אומרת שאני עצבנית זה כמו בנוסע השמיני שעוד רגע הולכת לצאת לי יד מתוך הבטן אחרי שהיא חונקת לי את כל האיברים הפנימייםכשאני אומרת שאני עצבנית אני לא רגועה. לא מצליחה לשבת לא מצליחה לעמוד לא יודעת לאן ללכת, מסתובבת פה ופה ושם ולא מוצאת את מחוז חפצי.
כשאני עצבנית הדמעות מוציאות לי את העצבים דרך העיניים כי העצבים שלי מרעילים לי את הגוף ואני מקיאה דרך העיניים
בעצם אני לא רואה בעיניים. אני מרגישה שהעיניים שלי לא מפוקסות. כל אות שאני כותבת אני מוחקת וכותבת שוב כי האצבעות לוחצות על המקשים הלא נכונים
מרגישה שהגוף רועד אבל אני די יציבה
כשאני עצבנית אני מרגישה שסגרו אותי בתוך תא קטן בחושך ובשקט, אני מרגישה חוסר אונים כי כל מילה לא במקום אני יכולה לפרוץ בבכי וזה לא בכי של עצב ולא בכי של אכזבה ולא בכי של שמחה זה בכי של ניקוי רעלים אבל כשאני עצבנית אני כמו נחש ואני לא רוצה להכיש את מי שמסביבי כל הזמן.
כעיקרון אפשר להגיד שלפני שנה וחצי המצב הנפשי שלי כפי שהרגשתי אותו היה יותר גרוע, אבל שאני רגע באמת נכנסת לנבכי נשמתי אני מבינה כמה אני חסרת אונים ומבובלבלת. מכירה את עצמי? אני לא שמה לב מה אני עושה בכלל
גם כשהמשפחה שואלת מה קורה אני מספרת חצי מהסיפור ולא את כולו כי אני בעצמי שוכחת מהדברים שאני עוברת ביומיום.אני מדחיקה את המעשים שלי אע"פ שאני מודעת אליהם, אבל פועלת על אוטומט.
מרגיש שיש לי שתי זהויות, האחת שאני מודעת אליה והשנייה שבאה כבדרך אגב שעליה אני שוכחת לספר.עכשיו אוקטובר ואני לא מבינה מה הולך מסביבי.
אני רועדת ככה מרגיש בידיים תוך כדי כתיבת שורות אלו. קשה לי קצת לנשום
אתמול שכבתי במיטה ערומה עם הפנים לתיקרה וזלגו להן זלגו הדמעות ולמה בעצם הן זולגות? מה אני מרגישה? מה אני מרגישה לעזאזל?
תוך שניה אני מתהפכת כמו פנקייק. אם אתם חושבים שזה לא כל כך נעים להיות איתי באותם רגעים אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך זה להיות איתי ביחד באותו גוף. אתם יכולים לנתק את הטלפון ואתם יכולים לחזור הבייתה אבל לכל מקום שאליו אלך אני אלך ביחד איתי
אני והזהות השנייה שאני לא כל כך מכירה עדיין. מה אני עושה מה אני עושה
יש לי אובססיות לאחרונה. חייבת שדברים יהיו בצורה מסויימת. אם יש 2 מעלות פחות במזגן ממה שאני רגילה התפקוד שלי עוצר
אם הכמות של האוכל לא מכסה בדיוק כמו שצריך את הצלחת האוכל לא נבלע לי
אני מראה סימנים קטנים של OCD רק בלי התהליך המסודר והמסגרת שזה נותן לך. אין לי מסגרת, אני לא מבינה מה אני עושה אני אפילו לא שמה לב מה אני כותבת ואם הגיוני מה שאני כותבת.
הייתי רוצה הייתי רוצה לספר מה אני עוברת בימים האחרונים, איך עוברים עליי הימים האחרונים ומה אני עושה בימים האחרונים.
אני לא אני ומי לי בכלל, המשפחה קצת חוששת ועצוב לי שהם שוב חוששים להצית אצלי את הלהבה כי אני יכולה לפוצץ את הבית, וחבל לי. חבל לי כי נהייתי הרבה יותר סימפתית אבל הם לא מבינים שהעצבים שלי הם לא עצבים רגילים, זה חוסר אונים. אני בחוסר אונים.
אני בחוסר אונים
חוסר אונים
חוסר
אונים
חו
ס
ר
או
ני
ם
אני צריכה עזרה אני צריכה לדבר אני צריכה להפטר משתי הזהויות ולדבוק רק באחת.
לא מרגישה קירבה לא מרגישה עיניין
לא רוצה לדבר לא רוצה לספר
אני לעצמי לא ממש כנה וישירה. לפעמים בזמן שאני עושה משהו אני נזכרת באנשים שהיו והלכו ושחיבבתי
למדתי להדחיק את הרגשות שלי. וזה בסדר להיות עצובה וזה בסדר לבכות אבל לא, לא בוכה. רק משחררת רעלים
לפעמים אני קולטת שאני יושבת עם מישהו ולא בטוח איך אני מצליחה לתחזק שיחה כי בעצם אני לא מרגישה שאני שם. מרגישה קצת מחוץ לגוף שלי, מתנתקת מהתחושות ומהגוף ושוכחת להרגיש. כן אני שוכחת להרגיש
זה עדיין מוזר לי שיש דברים שאני לא מדברת עליהם עם אף אחד וגם כשאני במצב רוח לשתף, או שאני מבינה שאין דרך אחרת ואם לא אשתף זה יאכל אותי אני שוכחת חמישים אחוז מהבעיה
כמו הכחשה כמו הדחקה רק שזה בראש שלי
אין לי אויר
***עריכה
חשבתי על זה איך שכמעט כל מי שפגשתי מהבלוג הופתע לראות כמה אני נמוכה
אפילו שרשמתי אינספור פעמים את הגובה שלי אני שמחה לפחות שאין לי "פנים נמוכות" כמו לברני מ"איך פגשתי את אמא" (1.83!!!)
אז נמוכה נמוכה(153)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל