*

כשעליתי בצורה משמעותית מאוד של 7 קילו שנה שעברה זה היה כמעט בלתי נתפס בשבילי. עזבו את זה שלא הבנתי איך זה קרה, הרי גם בתקופות של בולמוסים לא הייתי ברמה כזאת. לא משנה כמה ניסיתי לשמור המצב נראה פשוט אותו הדבר. ושקל אותו הדבר

הבטן שהייתה לי כנחמה והתנפחה יחד עם החלק התחתון שהוא בדרך כלל 2 מידות מעל לחלק העליון והזרועות הלא פופורציונאליות שלי שאפילו לא מצליחות לנשום יחד עם השרוולים שמתאימים למידה של החלק העליון שלי רק בלי הזרועות.

וזה מוזר כי בזמן האחרון אכלתי רק זבל. ממש זבל. חטיף כל יום לפעמים פעמיים ביום ובכל זאת 7 קילו פחות.

הבעיה היא שהמכנסיים עדיין נדחקים עליי. אני מנסה להשתמש בהגיון ההגיוני שלי ולא בהגיון של הפרעות האכילה שלי ומצליחה לקבל את העובדה שלפעמים מה שאני רואה זה לא מה שנראה מבחוץ.

עדיין הבושה בפרצוף שלי וסרט עם השיער שלי. לפעמים אני חולמת שההחלקה היקרה תיהרס אחרי חודש והיא גם ככה לא משו

קצת לא נעים לי מבגדי חורף בגלל המכנסיים. אני מרגישה כמו פנינה רוזנבלום. באמת שאם הייתם רואים אותה במציאות הייתם חושבים שהחצי התחתון שלה הושתל בנפרד לחלק העליון. לפחות הבטן איכשהו התאוששה אבל לא לגמרי מהטראומה. עדיין נשארו שאריות מהלידה.

לא משנה כמה שאסביר לאנשים שהפרעת אכילה היא מחלה ושאי אפשר להבין את ההגיון הרי מחלות בראש מלכתחילה קשות להבנה. אולי כי לרוב אין להן מחקרים אמפיריים ואי אפשר לכמת אותן במחקר

גם כשהייתי אנורקסית החלק הכי נורא לא היה הרעב אלא מה שהתרחש בראש. הראש אחוז דיבוק וכל מה שיש בראש זה אוכל אוכל אוכל, חלוקה לאוכל, ספירת קלוריות (שהייתה עוזרת לי עכשיו לשפר את מצב החישובים שלי לקראת הבגרות במתמטיקה {האחרונה} ) הרעב כמובן היה בלתי נסבל ולא נתן לי לישון מרעב ומחשבות על איזה כייף שמחר יום חדש ואוכל להתחיל את התפריט שלי. לפחות בשעות הקרובות אוכל ולא אקצץ במכסת הקלוריות היומית.

ושוב, האנורקסיה לא הייתה בשליטתי. רציתי להגיע למשקל מסויים אך בריא לגובהי ומהפחד לעלות חזרה ירדתי בלי רצון עד שהתחננתי לדיאטנית. באופן מפתיע, עם חוסר ההתמודדות שלי עם ילדים בסביבה, זה הדבר שאצפה להביא ובעזרת השמש עם פרטנר ואהבה הדדית. ;you cant always get what you want...