*

אז זרקתי עכשיו משפט על סבא שלי ובית חולים. תאמינו לי שאת כמות הבכי והדמעות והנזלת שיצאה ממני כבר הותירה אותי מרוקנת וכואבת (בעיקר בעיניים באף ובלסת) וטוב שעכשיו נראה טיפה יותר אופטימי למרות שאין שיפור ודנתי ודשתי בזה ביני לבין עצמי שכבר אין בי כוחות להכנס לזה

מאז החדשות כל בכי שהיה לי וכל פחד וחששה עברתי לבד בלי חבר אחד שיעמוד שם או ירים טלפון לראות מה המצב

וכולם יודעים מה סבא בשבילי כל מי שמכיר אותי, ועדיין, שקט. אפילו אבא שלי נעלם

הכי אבסורד זה הבחור שאני יוצאת איתו שבאמת לא נראה לי שמישהו ככה אי פעם התלהב ממני ואולי גם ירד לו קצת וזה בסדר, כי סיפור אהבה זה לא, אבל בכל זאת אחרי שרשמתי לו (בהודעה!! למה חס וחלילה שאבכה למישהו בטלפון, זה "מעיק" מדי) על הכאב והבדידות שאני מרגישה ואז נעלם פוף מאז , או שזה מזל חרא שבאמת קרה משהו או שפשוט שברגעים קשים המשפחה היא היחידה שעומדת לצידי ושאיני יכולה לסמוך על חבריי, שכן אף אחד מהם לא התקשר אפילו פעם אחת

היום בבוקר קמתי בוכה אחרי שדיברתי עם סבתא שלי, אולי לשמוע קול שעובר את מה שאני עוברת ואוהב אותי גרם לי לפרוק מה שהדחקתי שאני בעצם לבד וכן, חרא לי. אני באמת מרגישה חרא

היום במנהרת הזמן של הרגשות חזרתי שוב ליסודי, אולי התקופה הכי טראגית שלי בתור ילדה שבוכה בשירותים כי היא לבד בהפסקה

היום לא הייתה לי הפסקה והרבה יותר נוח לבכות בשירותים בבית כי הנייר טואלט לא שורט אותי כשאני מקנחת את האף.

הכי קל להגיד שכולם ילכו להזדיין ושכולם חראות אבל לא כולם חראות ואולי הבעיה בי, אבל מה הסיכויים שלכולם ימאס ממני בדיוק באותו היום.

וגם הפוסט הקודם גרם לי להרגיש קצת נטושה. במבט לאחור על הפוסט יצאתי קצת עמה, עם הקטע של הירידה במשקל ולא סתם רשמתי בכותרת ששכחתי מה רשמתי כי את הפוסט ההוא לגמרי רשמתי במצב שהייתי כבר מחוקה לגמרי ועייפה והאצבעות הקלידו להן

וחשבתי אז, 4 שנים אני כותבת בלוג ופוסט אחד יצא קצת פקאצי. זאת סיבה לנטישה? כי יצאתי עמה? לא מותר לבן אדם לצאת עמה לפעמים?

והייתה *ככה* מלרחם על עצמי לפני יומיים והיום אני מרגישה כל כך שבוזה ונעלבת שאפילו לרחם על עצמי אין לי כוח, במקום להגיד איזה באסה לי ואיזה אנשים לא רגישים אני מאשימה את עצמי שאני יותר מידי ולאף אחד כבר אין אליי כוח.

מצד אחד אני אומרת לעצמי לשמור על פאסון ולא להראות שכואב לי ההתעלמות הזאת ולא ליצור קשר בעצמי כי אני כועסת אבל רק בא לי לשאול אנשים מה קורה ולראות אם הם עונים רגיל ולא כועסים עליי. חזרתי ליסודי שיש לי רגשות אשם וחרדות שעשיתי משהו לא בסדר.

אין לי כוחות והאדם שהכי חשוב לי ויקר לי בעולם לא מרגיש טוב ואני פה כותבת על עצמי. כמה אפשר לדון ולדוש בסבא שאת כל הדיונים עשיתי במחשבות שלי ודרך העיניים שלי שכבר כואבות ונפוחות ועוד דמעה אחת ואני מתפוצצת מכאבים.

אני כבר לא ילדה, אני כבר לא שקטה ומסתגרת שאנשים לא יודעים מי אני ולא מכירים אותי. אני כבר גדולה וכבר יש לי אופי וחשבתי שיש לי חברים שאוהבים ואכפת להם. ואני מדברת על אלה שעוד ענו לי בהודעות (ואני ממש לא מרמזת לאנשים שאני מכירה שקוראים פה, זה לא הקטע שלי לרמוז דרך האינטרנט. כמו הבנות אחרי פרידה שרושמות סטטוסים מסגירים בפייסבוק)

לא רוצה לקום יותר בוכה מבדידות. אני בטוחה שיש אנשים הרבה יותר מעצבנים ודפוקים ממני שהטלפון שלהם מצלצל

אולי זה סתם חרא מזל