*

אמא שלי אמרה לי איזה משהו אצל סבתא שלי בארוחה שהצית אותי לגמרי ורצתי לחדר בדמעות (כי בכיתי פשוט מכל דבר, המזגן לא חימם והייתי בקאנטים) היא באה אחריי עם העיניים שלה ואיימה עליי כמו שהייתי ילדה ופתאום הפכתי לשיר הקטנה מהיסודי והחטיבה שפוחדת פחד מוות מאמא שלה ובתחושות שלי הרגשתי שוב חסרת אונים ומפוחדת ופשוט לא רציתי להיות במקום הזה יותר, קמתי ובאתי לצאת מהדלת והיא חסמה לי אותה ולא נתנה לי לצאת ובתחושה שלי שהכל כבר סוגר עליי ואני תקועה עם הסיוט הכי גדול שלי בחדר אז צרחתי את השם של דודה שלי שתבוא לחלץ אותי משם.

יום קודם סיפרתי לדודה שלי על התקף המאניה והייתי חסרת אונים לחלוטין ולא ידעתי מה לעשות. הכל הלחיץ אותי והקטע עם הרכב ישב לי חזק כי אומנם כבר סגרנו בע"פ על הרכב וגם שילמתי 400 שקל לבדיקה (משמעותי בשבילי כרגע), וביחד גם הבגרות במתמטיקה שנראה שאני בכוונה לא לומדת גם שאני מרגישה רגשות אשם והבגרות בחמישי

יום אחרי היה לי פסיכיאטר באיכילוב שנמצא ליד הרכב שהייתי אמורה להעביר אליי לפני שאני מגיעה לפסיכיאטר. אמא שלי התקשרה אלי בבוקר ואמרה שמצאה כל מיני פגמים של קילופי צבע מסביב לרכב שלא ראינו בשישי כי היה המון גשם, או שלא רצינו ממש לראות

בפוסט הקודם כבר הכרזתי שבתחילת השבוע יהיה לי רכב אז אתם בטח מבינים את האכזבה שלי שלא קניתי בסוף בגלל שכל הפגמים כבר הוציאו לי את המיץ מהרכב והוא כבר בא לי בנטל ולא בכייף של רכב חדש.

אחרי שראיתי את הרכב ישר חתכתי לפסיכיאטר שאצלו בכלל נשפכתי וכיסיתי בערך את כל מה שהרגשתי בזמן האחרון

אבל אין אין אין הוא מת שאני אאשפז את עצמי, מצב חרום הוא קורא לה ומאמין שאשפוז סגור יסדר לי את המוח. העובדה היא שהוא רופא ומכיר את הסימפטומים שלי ולא את הנפש שלי ואת הרצון שלי להיות מתפקדת וכאחת האדם ולא לאבד את כל צל תקווה שיש בי במקום שיכול לשאוב לך את החיות. שלושה ימים בסגורה בגיל 16 הותירו אותי עוד קצת בטראומה.

אני לא ויתרתי למרות שלרוב נראה שאין לי למה להלחם, הרי אנשים מסתכלים בד"כ על מה שכתוב בנייר, אמא שלי דיברה על מישהי שהייתה איתי בבית הספר וכמה היא מוצלחת ואיך היא יצאה ככה כי על הנייר אומנם יש לה הישגים אבל בחיים היא באמת חתיכת מטומטמת. אמרתי לאמא שלי שהיא עושה את אותה טעות שאנשים עושים ויעשו איתי: יסתכלו על הנייר ולא ישפטו אותי תוך כדי הכרות. אם היא מוצלחת כי היא קצינה, אני כישלון כי הייתי מאושפזת? מישהו ירצה להיות עם זה? ועוד שזה לא רק העבר שלי, הבעיות שלי גם בהווה וכנראה גם בעתיד אבל לומדת להתמודד איתן כמה שיכולה.(אם להיות כנה לחלוטין לא בטוחה שהייתי מסוגלת לנהל מערכת יחסים עם מישהו כמוני)

הוא נתן לי כדור שאמר שאם לא יעזור כדאי לי ללכת למיון. קראתי על הכדור שהוא אנטי פסיכוטי שבכללי יש להם השפעה חזקה מאוד ותופעות לוואי אז אני קוראת תמיד את הפרוספקט ושם היה רשום שהתרופה מכילה לקטוז ועלולה לגלום לאלרגיה אצל אנשים שרגישים. אני רגישה ברמות ואפילו ציפוי של חתיכת עוגה שולח אותי לשירותים בטיל, אז לא לקחתי את התרופה.

מנגד הגיעה אליי תרופה מהטבע. תבינו מה שתבינו.

בלילה שבין ראשון לשני נוגה התחילה לבכות בהיסטריה ולהתהלך בחדר כמו משוגעת, בהתחלה התעצבנתי כי היה 4 בלילה וצעקתי לה שדי אבל ראיתי שהיא בקריז ורועדת ונתתי לה לעלות על המיטה מה שתמיד מרגיע אותי והיא עדיין המשיכה להסתובב כמו משוגעת ולבכות בהיסטריה והתקשרתי בוכה לאמא שלי שאני פוחדת ומשהו לא בסדר ושמתי אותה על רמקול שתשמע. תוך כדי היא גם הקיאה כמו שלא ראיתי בחיי ועדיין בכתה והסתובבה בהיסטריה. הייתי בסרטים שהרעלתי את הכלבה שלי כי נתתי לה ללקק שאריות של טונה במים. אחרי 5 דקות היא ירדה מהמיטה ושלשלה בכל החדר. אמא שלי התקשרה למוקד חירום והם אמרו שאם זה נמשך נביא אותה לשם ובינתיים אין מה להבהל.

בהמשך היום נוגה ירדה 11 פעם למטה ושלשלה בסך הכל אולי 30 פעם ורק פעמיים יצא לה בבית, כי היא כזאת מושלמת ומודיעה.

יש לה המון פרווה ולצערי גם בטוסיק וטריגר למי שנגעל אבל הכל היה מלא שילשול וניגבתי לה עם מגבונים את התחת וגזרתי לה עם מספריים את החלקים שלא ירדו לבד וזה ריח שלא הכרתי קודם והרגשתי לפרקים שאני צריכה להקיא אבל כל הזמן חשבתי על מה אעשה שיהיה לי ילד חולה (אם יהיה לי ילד, ואם וכש-יהיה חולה) ושנוגה היא סופר-בת כי היא אוהבת אותי באמת ללא תנאים וכנראה תאהב אותי עד היום האחרון

הלכנו לוטרינר לביקור פתע והיא קיבלה כדורים וטיפול ומביקור תמים יצאתי עם נזק של 460 שקל. אבל מה זה לעומת נוגה? 10 אגורות

בלימודי המנטורינג היה לי די קקה אבל בתקווה שחודש הבא אתחיל את ההתמחות בעמותת "אנוש" לפגועי נפש (לא אוהבת את המילה) ובשבילי לעבור ממטופלת לצוות יהיה כמו לשים לכולם זין בעין שגם אני יכולה וגם אני שווה

גיל 17, 3 חודשים אחרי השחרור מהמחלקה הפתוחה בגהה