*

יש לי חרבות בבטן עם כל זיכרון ואני לא מבינה איך אני מצליחה לחוות את המשברים האלה ב"לייב" אם רק הזכרונות מכאיבים לי

אני בתחושה נוראית של החמצה וחוסר זמן, מסתכלים רק על גילי הצעיר אבל לא זוכרים שאפילו את הבסיס אין לי.

אני כבר לא אופטימית ואני כבר לא ממש מצפה ואם פעם הייתי יכולה לפנטז על ליצור קשר עם מישהו חדש ואולי זה יוביל לאיזה משהו טוב אז היום אני מעדיפה להסיט את המבט כי אני יודעת שמה הטעם.

אני מלקה את עצמי שלא הייתי שנונה מספיק, חדה מספיק, חכמה ומוצלחת מספיק, לא רזה מספיק והשיער היה קצר מידי והייתי יותר מידי תלותית או יותר מידי נודניקית

כל דבר שאפשר להעלות על הדעת- אני מתחרטת עליו

הלקאות על איך שהייתי ומשלה את עצמי שאם הסיטואציה הייתה מתרחשת היום אז דברים היו הולכים אחרת. אבל זה משהו שאמרתי בכל שלב, בכל אורך שיער ובכל משקל ובטח אגיד את זה בעתיד גם על היום. המסקנה היא שלעולם לא אהיה בסדר עם מי שאני ושתהיה לי תחושת החמצה וסלידה מעצמי.

אני מודעת לזה שנבירה בעבר לא תורמת לכלום ואני רוב הזמן מנסה להסית את המחשבות שלי משם אבל לפעמים זה בא מעצמו כמו בחלום למשל, ששם כל המחשבות שלי והפחדים והזכרונות שלי מתנקזים למציאות מדומה שעד שלא עוברות כמה שניות מההתעוררות אני עדיין בתחושה שזה קרה. החלומות ככ ריאליים והתגובה שלי בהתאם במיוחד גופנית, אני קמה מזיעה נורא ועם תלתלים מהתזוזות של החוסר רוגע.

אין לי טעם לפנטז כי זאת פנטזייה ואני אפילו כבר לא קוראת להן תקוות כי פשוט אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה.

בשנה שנתיים האחרונות אני מנסה למתן את המגרעות שלי מבלי לבטל את עצמי, כי לצערי חלק מהמגרעות שלי הולכות איתי יד ביד.

הייתי הרבה יותר קשה בעבר והרבה יותר פתטית, יותר מידי מנסה ויותר מידי מנדנדת. היום אני יכולה להיות מאוד נוחה אבל בגדול זה לא עוזר לי בכלום.

לפני שנה בדיוק עליתי עלייה חדה מאוד במשקל שהייתי מודעת אליה רק שהלכתי לגסטרולוגית ונשקלתי אצלה, הלכתי לשם בגלל שהייתה לי בטן של הריון, בחילות וגזים וזה עוד אחרי שהפסקתי לשתות חלב. הייתי נורא מודאגת מהעלייה ולא ממש האמנתי והיום שנה אחרי אני 8 וחצי קילו פחות. כשאני עולה על המשקל הרגשות שלי מעורבים כי מצד אחד אני שמחה על הירידה ומצד השני המספר הזה זה המספר ששאפתי אליו בגיל 15 וגם אחרי שהגעתי אליו ירדתי עוד לא רצונית (החרדה מעלייה הייתה חזקה מהחרדה מירידה) והיום שכבר אני לא סופרת קלוריות ולא עושה מיונים בסוג האוכל ואין לי תפריט קבוע אני לא דואגת להתפתחות של משהו דרסטי אבל גם חרדה לחזור למה שהיה.

למזלי (או לא) המשקל שלי מתנדנד ככה שאני לא יכולה להתרגל למשקל אחד וכל שבוע יש מספר אחר. היום ראיתי מספר שהוא גבוה בקילו וחצי מהמשקל שבו איבדתי את המחזור כי זה אבסורד, המכנסיים עדיין צמודות לי ואין איזה שינוי ניכר בבגדים חוץ מזה שקיצרתי את הרצועות בחזייה (כי אם כבר לרדת אז למה שיהיה מהתחת??? בוא נוריד לה ממה שגם ככה אין לה, שלא יחסר לה)

כשאני רואה את המשקל אני תוהה אם ההוא היה מנתק איתי קשר אם באותה תקופה הייתי במשקל הזה, שזה הכי שטחי ומטומטם ואם מישהי הייתה שואלת אותי דבר כזה הייתי מבטלת אותה אוטומטית כי איזה נורא זה שהרצון של בן אדם להיות איתך תלוי ב-5 קילו אבל זה בטח בגלל שאני מחפשת תשובות.

אמרתי לעצמי שאני לא אעשן מתובלות עד שאני לא מסיימת עם הבגרות מחר כדי שאוכל להתכונן אבל ההפך הוא הנכון- אני מצליחה להתכונן רק כשאני מעשנת. אני חושבת שהסיבה היא שכשאני מעשנת אני יותר אופטימית ויותר רגועה וכשאני כמו שאני נטו למחשבות אין מנוח ואין בי אמונה בעצמי ותחושה כללית של, שוב, מה הטעם

אני שמחה שאין לי בעיה להפסיק כשאני מחליטה ועצובה שאני האמיתית לא כל כך בריאה לי.

מחר זאת בגרות 1 מתוך 3 במתמטיקה, היחידה הכי קלה ומשומה כל עזרה שהציעו לי לא לקחתי בסוף, גם שלושה שיעורים פרטיים מדוקטור למתמטיקה בחינם (דרך הלימודים) ושוב, אין לי תשובה למה אבל אני חושבת שאני מנסה להמשיך את הקו של הלמידה לבד ולהוכיח לעצמי שאני יכולה. גם אם אצליח אסתכל אחורה ואומר לעצמי שזה בגלל השיעורים הפרטיים שלקחתי ביוני למרות שממש לא זכרתי כלום והכל הייתי צריכה להתחיל מחדש.

היום כששמעתי על הפיגוע דקירה בתל אביב נהיה לי שחור בנשמה וכמו הפיגוע הקודם בתל אביב אלו תחנות אוטובוס שהייתי נמצאת שם באופן יומיומי, ואתמול כשהייתי באוטובוס ללימודים האוטובוס עבר באותה תחנה של הפיגוע הקודם וחשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי נמצאת שם באותו יום. היום אחרי שחשבתי אתמול על פיגוע באוטובוס והיה פיגוע באוטובוס אחר, עברה לי זיק של מחשבה שהמחשבות שלי מקוללות

לחמוד יש בית קפה בצומת מעריב, לא הייתי שם אבל אני יודעת שזה באזור והתחבטתי שעות אם אני צריכה לשלוח הודעה לשלומו או לא לשלוח כלום כי אני יודעת שהוא בסדר

לבסוף התקשרתי לדודה שלי והיא שאלה אותי למה לא ולמה כן

למה לא: הוא לא נוסע באוטובוסים, הוא הבעלים של המקום ולא עובד שם ולכן הוא לא נמצא שם הרבה, זה היה ב7 ו20 בבוקר וכשהייתי אצלו הוא כיוון שעון ל7 (אני ממש שונאת את עצמי עכשיו), הוא היה מחובר לוואטספ  והכי חשוב: אנחנו לא מדברים

למה כן: אני פוחדת לצאת קקה לא מתחשבת שלא אכפת לה מאף אחד

לבסוף הסכמנו שאין טעם להתקשר. אני יודעת שיש מצב שאני ארגע מזה רק עוד הרבה זמן

אני שוב מרגישה נורא רע וחסרת מנוח, ישנתי כל כך הרבה וכל כך חרא שיהיה לי לילה לבן מלא בתחושות האלה