*

אני לא מרבה לרשום כאן על מערכות היחסים הרומנטיות שלי ("רומנטי" קצת כבד) כי גם כשאני בתוכן אני בסרטים וחרדות שקשה לי לבטא ואני נהיית מתוסכלת ולא רושמת בכלל או כשזה נגמר קשה לי להרחיב על זה כי כואב לי בחזה אז רושמת בגדול.

גם עכשיו אני לוקחת נשימה לפני כל משפט כי כל כך הרבה רוצה לשתף אבל אין מספיק כוח. מי שקורא פה בבלוג וקצת מכיר אותי אני מקווה יאמין לי כשאגיד שהאכזבות שהיו לי בתחום הרומנטיות לא פנטזיות שלי ובאמת היה שם רקע ותוכן וגם שהבחורים עצמם שעושים לי דקירות בבטן שווים משהו (דקירות בבטן)

עם כל אחד מהבחורים האלה הייתה לי מערכת יחסים ארוכה אך אפלטונית, וברגע שהוצאה המשיכה לפועל שם היא הופסקה. ומהרבה סיבות. אבל קשה להאמין שכל הסיבות האלה היו משנות אם משהו בי היה שונה. נראה שמרחוק אני כנראה יותר טוב יותר מאשר קרוב.

בכל שלב של מערכות היחסים האלו הייתי בחוסר שקט נוראי וידעתי שהפצצה מתקתקת אבל עדיין הייתה לי תקווה קטנה שאוכל לנטרל אותה. עצם זה שזה לא היה ניצול מיני, ואם היה אז להחזיק איתי בקשר מינימום שנה זה יכול להיות ממש מחמיא, נתן לי פתח לחלום על ביטחון,

שום דבר לא ילך חלק. כולם לא היו בנויים למערכת יחסים רצינית וגם מבחינה אובייקטיבית יגידו מבחוץ אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, זמן קצר לאחר שהפאזה איתי נגמרה הם פתחו אחת חדשה עם מישהי לטווח ארוך.

כן בבלוג אני מראה בעיקר את הסבל שלי והמחשבות והסרטים אבל כלפי חוץ למדתי למתן את זה ולהתנהג בצורה "נורמאלית" ולא להיות אובסס ולתת ספייס. גם שאחרי שהמגע הגופני יצא לפועל פעלתי ככה למרות שעם עצמי הייתי טורנדו של רגשות חרדתיים

כשהם חתכו את הקשר איתי שמרתי בהתחלה על פאסון אבל עם כל אחד קצת ניסיתי לסנגר על עצמי ועם שניים לצערי יצאתי קשר כחודשיים לאחר מכן והורדתי לעצמי את הכבוד עצמי, אבל חוץ מזה כלום. כמה שארצה לא אפנה אליהם כי הם לא מעוניינים ואי אפשר להכריח אותם. 

אני מפחדת שמה שזוכרים ממני במבט לאחור אלו דברים רעים כי איך אפשר להיות קול ומגניב כשמישהו מנתק איתך קשר? אולי הטעם היחיד שישאר להם בפה זאת האכזבה שלי ולפעמים הניסיון שלי להמשיך עוד קצת? או שהם יזכרו גם את הדבר שבגללו בכלל נוצר הקשר?

ברור לי שלי זה יותר כואב. אף אחד לא חשב עליי מאית מהכמות שאני חשבתי עליו. כשאני נזכרת זה בהכל, גם בטוב וגם ברע אבל תמיד מלווה בתחושה של חולי. זה לא עושה לי טוב להזכר זה רק מזכיר לי שקל לוותר עליי ושלא רוצים אותי מספיק.

והשאלה תמיד למה למה למה לא. אולי על הנייר לא מעריכים אותי כי אין לי השגים כמעט בכלל ורוב הזמן חסרת תועלת? האם כי השיער שלי היה ממש מכוער באותה תקופה? האם זה בגלל ששקלתי יותר? והאופציה הנוראית ביותר- האם הם מאויימים מכך שאני באה מבריאות (או חוסר בריאות) הנפש? תאמינו לי, אני מכירה המון המון המון בנות "בריאות" לכאורה שמתנהגות הרבה יותר גרוע ממני, זה שאני יודעת שיש לי בעיות גורם לי להיות מודעת אליהן ולנסות לשפר אותן לחשוב יותר לפני שאני מגיבה וככה יוצא יותר פרופורציונאלי ולא כמו שהדחף שלי מורה לי לעשות.

כואב לי כואב לי שאלו שנקשרתי אליהם בסופו של דבר לא רצו אותי חזרה והעובדה שמצאו זוגיות לאחר מכן מעידה שהסיבה לכישלון היא אני.

אני כל כך רוצה מישהו אני מודה ומתוודה, אבל מישהו שאוהב אותו ולא אתפשר עליו. אני רוצה לא להיות בחרדות כל הזמן אני רוצה ביטחון ואני רוצה להרגיש שיהיה קשה לוותר עליי. אני לא מסוגלת לזה גם כי אני פשוט לא נמצאת בחברתם של גברים וגם כי כבר חוויתי את זה שוב ושוב והתוצאה זהה כי לא משנה כמה אני משפרת את עצמי אני עדיין מקולקלת. כמו מדפסת.

ברגעים כאלה אני מרגישה כמו קארי ב"סקס והעיר הגדולה" שאחרי זמן קצר מהפרידה מביג בגלל שהיו לי בעיות מחוייבות גילתה שהוא מאורס לאישה אחרת. הייתה בהזדהות הזאת משהו שניחם אותי. אולי כי ידעתי שבסוף היא לא לבד