*

עם האוכל רק מסתבך וזה יותר מורגש בימים האחרונים שאני רק מחפשת מה לאכול ומרגישה חסרת אונים מול התאווה שלי לחוסר השליטה העצמית.

התחבטתי ברבע שעה האחרונה אם ללכת לארוחת יום שישי או לא בזמן שבהתחלה זה היה ברור שכן אבל כשאמא התקשרה להודיע לי שהם יוצאים לאסוף אותי והעירה אותי משנת הדיכאון נראה לי קצת כבד עליי ללכת לארוחה בהרכב מלא.

אני גם מרגישה מסריחה ונורא מכוערת. היו לי שתי דקות להחליט אם אני באה או לא ושלפתי את המשקל וראיתי שעליתי כמעט קילו אז החלטתי להסתגר בבית למרות שאם אני לא הולכת מביאים לי קופסאות לכאן.

גם הנישנושים של היום רקדו לי במחשבות. ביקשתי מאמא להקפיץ לי את האוכל לפני שהם מתיישבים וכשהביאה לי את האוכל הייתה בשקית חתיכה נכבדת של עוגת שמרים עם שוקולד שאני הכי אוהבת ומהרגע שהייתה אצלי בידיים חשתי חוסר מנוחה, חוסר אונים ושאני רוצה להתפרץ בצרחות על אמא שלי למה היא מעמידה אותי במצבים כאלה.נחנק לי הגרון ובאותו הזמן בצעתי את העוגה והתחלתי להכניס אותה לפה כשבכי מבפנים ואחרי הדחיסה הזאת לקחתי את שאר העוגה, מעכתי אותה בשתי ידיים וזרקתי לפח, דקה אחרי שקיבלתי אותה ונשארנו לבד.

רגשות אשם , מסכנה העוגה ומסכנה מי שאפתה אותה, איזה חרא בן אדם אני שעושה ככה לעבודה של מישהו אחר ואיזו כפיות טובה. אבל מה הייתה האלטרנטיבה? כבר על הפרוסה הזאת אני מסתגרת בחושך אז מה היה קורה לולא הייתי משאירה פתח לכולה? ונא לזכור שעוד יש קופסא של אוכל ממתינה, אבל היא לא תיזרק.

ברגעים האלו שאני אחוזת דיבוק של החרדות שלי אני נוטה להיות לא מסוננת כלפי המשפחה, הייתי ככ נסערת וכועסת גם על אמא שלי שהרי יודעת על הבולמוסים וחוסר השליטה וחוסר השקט אז מיד התקשרתי אליה לספר לה. התגובה שלה הייתה שקטה ומפחידה ושוב נורא פחדתי ממנה בפנים והתפללתי שלא תבוא.

אני לא יודעת למה באמת לא הלכתי לארוחה היום. יציבה אני בטוח לא , נופלים עליי רגעים שלא בטוחה מאיפה הם צצים, נפילות והתקפי בכי של חוסר אונים ותחושה של מיצוי והחמצה. רע לי ואני לא מבינה מה קרה פתאום

אנשים גם לא מבינים, למה אני פשוט לא מתאפקת עם האוכל. מה שהיה ככ מפחיד עם העוגה זה שנדמה היה לי שהשליטה היא לא ממש שלי ואני חלשה מידי בשביל לא להיפטר ממנה ברגע אחד. בכל הבולמוסים שלי אני מנסה ״להיפטר״ מהאוכל וכשהוא בפנים הוא כבר לא איום. בדיעבד אני קולטת אבל מאוחר מידי. אני מאלו שאם אוכלים זה יצא רק כדרך הטבע. לפחות זה.

יש רגעים שהכל מרגיש רגיל ובסדר וממילה אחת, מטון אחד חזק, אני מסוגלת להתפרק וכל העולם נופל עליי. לפני יומיים גיליתי שנגמרו לי הכדורים ואתמול עשיתי מסע מפה לשם של לקחת מרשם וללכת לקנות ומחצי שעה בחוץ נאבקתי בהליכה חזור כי המכנסיים שלי היו כל כך ספוגות מים עד שאיבדו גמישות.

בכלל לא תיכננתי להיות היום בבית. יש פה קופסא ענקית מאוכל טעים ואני אוכל את הכל רק חבל שעוד תקועה לי הפרוסת עוגה שכן תקעתי במחשבות.

יותר תקועה לי בראש החתיכה שזרקתי. המון רגשות אשם. אוכל בשבילי זה לא מובן מאליו

שבת שלום