*

הפעם הוא התעצבן עליי כי אני לא יודעת איך אני מגיעה לירושלים יום שני ל"מיני ברמצווה" בכותל לאחי, שזה אירוע נוסף למה שהיה בחמישי של שבוע שעבר עם השכבה שלו בפאב של הקיבוץ שבדיעבד לא היה שווה את ה3 שעות נסיעה הלוך והריב עם אבא בבוקר למחרת.

היה לי שבוע קשה ולא ממש קרה בו משהו, אחרי שקניתי את הרכב הייתה השתלשלות אירועים נעימה מידי שקיבלתי  טלפון שהתקבלתי להתנדבות שהייתה נחשבת לי לסטאז' בלימודי מנטורינג וגם הודעה בפייסבוק מהפנקיסט שהוא חוזר בשלישי שהיה. תמיד שיש הרבה דברים טובים ביחד אני נכנסת קצת ללחץ כי אני לא יודעת איזו הפתעה אני אגלה בהמשך. המשך היום היה נוראי אבל ניסיתי לעשות לעצמי משפטי מנטרה כדי לעודד את עצמי.

יום ראשון התחלתי את ההתנדבות במועדון חברתי לפגועי נפש, והקטע הוא שעם האנשים שבאים לשם אני סבבה, אבל עם הצוות קשה לי. קודם כל המנהל אמר ש"ניתן כמה מפגשים ונראה" שזה כבר מכניס אותי לתקופת מבחן וכשבוחנים אותי אני לא מתפקדת. אני צריכה לדעת שיש לי את המקום שלי במיוחד אם גם זאת לא עבודה ואני לא מקבלת שכר. בנוסף אני מנסה להתעלות את הבעיות שיש לי ברגיל כדי להצדיק את נוכחותי שם ולא לגרום להם לשקול מחדש אבל עכשיו אני שוקלת מחדש. יום חמישי הייתי מסיבה של העמותה בתל אביב ואפילו שהמנהל אמר לי כמה פעמים שחשוב שאבוא לא באתי, האינסטינקטים שלי השתוללו לי בראש. זה מהר מידי זה מהר מידי. אני נלחצת וחרדה ומרגישה כמו לפני שיעור ספורט בבית ספר שזאת התחושה הכי נוראית כי אני חושבת על זה כל השבוע.

המקום הספציפי הזה לא עבד מעולם עם הפרוייקט של הלימודים שלי אז גם התפקיד שלי שם לא ממש מוגדר. מדריכה אני לא אבל זה מה שמצפים ממני. 

בתחושה שלי גם אני צריכה עזרה, ומרגיש לי שאני ממש על סף קריסה. דברים נוספים לי עוד לאט לאט לתוך המוח, כל מיני דברים קטנים או אמרות או אנשים, הכל לכאורה נותן מכות יבשות אבל בסוף כואב לי רצח.

בפורים עד הרגע האחרון היה נראה כי לא אעשה כלום, אבל בסוף אחרי הרבה מאמצים רבים שיכנעתי חבר להצטרף.

כשאני חושבת על זה בכלל אין לי כח לכתוב וגם את המעט שכתבתי עד עכשיו הספיק לי. אבל הפסקתי לבכות