*

בנוגע להתנדבות, שימים קודם לכן כבר הייתי במתח ומעורערת לקראת החזרה לשם אבל אמרתי שאתן עוד צאנס ומה כבר יכול לקרות.

אתמול ב1 בצהריים 3 וחצי שעות לפני שהייתי אמורה להיות שם קיבלתי התקף פאניקה קטן ומיררתי בבכי שאני לא מסוגלת ללכת. התחושה החזירה אותי שנים אחורה לימי בית הספר שמיררתי בבכי בבקרים שאני לא רוצה ללכת. ההבדל בין אז לעכשיו הוא שאני יכולה כבר לקבל החלטות בעצמי על עצמי. בעיקר היה לי קשה הויתור, פעם אחת והרמתי ידיים. וזה לא שהמקום לא טוב, בכלל לא, פשוט הדרישות של התפקיד שלי הן משהו שאני נאבקת בו כבר שנים- להיות חברותית. כשאני בסיטואציה עם אנשים שההיכרות איתם שטחית ואפילו לא שטחית (קשר לא עמוק בקיצר) אני נכנסת לחרדה ובא לי לעוף משם. הבנתי שלא אוכל לספק את הסחורה כי בפן הזה קשה לי. מאוד. התקשרתי לאחראית בלימודים בהיסטריה ואמרתי לה שאני לא מסוגלת ללכת.

היום היה לאחי למחצה בר מצווה בירושלים והייתי צריכה לנסוע למודיעין לקחת טרמפ עם אחיו של אבא שלי שלא ראיתי שנים, שהוא בעצמו לא ראה את אחים שלי מעולם, ובכלל הקשר שלהם ניתק (אבא שלי היה צריך לבקש ממני לשאול את בת דודה שלי מה מספר הטלפון של אחיו)

בכלל בכל האירוע הזה אני לא יכולה להגיד שהיה לי בן אדם קרוב אחד ובבוקר קמתי הפוכה לגמרי, קיבלתי התקף חרדה ובכי ולא ידעתי אם אוכל בכלל ללכת ככה. אני אומנם רואה את האחים שלי פעם בכמה חודשים אבל הם עוד קטנים ומה הם מבינים, למזלי הם אוהבים אותי (גם כשאני לא באה) ואני אוהבת אותם וידעתי שאני חייבת ללכת.

כבר שהגענו לכותל איבדתי את עצמי לגמרי. נורא רציתי את חברתו של אבא שלי למרות שגם ככה הוא בקושי מדבר ואני גם בקושי משתפת כי הוא מגיב לא טוב. הייתי צריכה נחמה וכשראיתי אותו הנחתי עליו את הראש בפעם הראשונה בחיי.

במסעדה הקרינו שוב את המצגת שאשתו של אבא עשתה לאחי שזה דבר שדיכא אותי נורא כי נכנסתי בערך לשתי תמונות בלחץ במצגת של 5 דקות ודווקא יש לנו הרבה תמונות.

לפני שהקרינו את המצגת אמרתי לבת הדודה שלי מצד האבא, שגם אותה לא ראיתי שנים (שוב, המשפחות בנתק) שאני בקושי משתתפת המצגת ושהקרינו אותה והתמונות המשיכו לרוץ מבלי שאהיה בהן היא שמה עליי יד ואמרה שגם לה זה עושה עצוב שנשארתי מחוץ לתמונה (ליטרלי) . היו שם תמונות של המשפחה (אבא, אשתו ושני אחיי) אבל לא הייתי בינהם. גם בפעם הראשונה שראיתי את המצגת הייתה לי תחושה שלא יהיה ייצוג "הולם" שלי אבל בכל זאת התאכזבתי ועצרתי את הדמעות. אבל לא נתקעתי על זה, מה אפשר לעשות. לפעמים יש לי תחושה בלב שחבל שהוא לא מצא אישה אחרת כי היא מכירה אותי משהייתי בת 6 אבל עדיין לא אוהבת אותי. אבל לא חובה. היא לא אוהבת אותי- אני לא אוהבת אותה

בשלב של הברכות אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה לדבר אבל אמרתי שלא.

אחרי שהם סיימו לברך הלכתי לאחי בשקט ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה שאני לא באה לקיבוץ זה לא באשמתם (האחים) אלא בגלל משהו שקשור אליי ואני עדיין אוהבת אותו מאוד . הוא התרגש ודמע ואני נשביתי בדמעות שלו