*

אני קליפה, אני חלולה אני מתה מהלכת. לפעמים קשה לי לנשום מרוב שרע לי והאופציה שמשהו ישתנה בקרוב כבר לא על הפרק.

אני לא יכולה להביא את עצמי לעשות דברים קטנים לבד, הפכתי לסיעודית. לא מסוגלת להרים טלפון ולא לשלוח הודעה

השעון מתקתק ואני כבר בת 22 וכל דקה שעוברת אני שונאת את עצמי יותר ויותר על כך שאת שנותיי היפות ביותר לכאורה אני מעבירה כמו סבתא רבא שלי. נמאס לי להסתכל עליכם בני גילי בפייסבוק, עם החברים שלכם והלימודים האקדמיים שלכם ושאתם לא מסוגלים לנשום מרוב עבודה. 

אני מקנאה ואני מתוסכלת. כמה הרצונות שלי טובים וחזקים, ברגע האמת אני לא מצליחה לצאת מפתח הבית

הלחץ הגדול הזה של הגיל, שאלו השנים היחידות שאני יכולה לעשות כל העולה על רוחי מבלי שיהיו לי התחייבויות רציניות ואני לא עושה בהן כלום.

כמה שאני שונאת את עצמי, כמה שמשעמם לי בראש וכמה אולי מתחילים אצלי רחמים עצמיים שכמה אני מרגישה לבד וחוץ מבן אדם וחצי במשפחה אין לי באמת עם מי לדבר. גם בבלוג קשה לי כבר לרשום כי אני לא מצליחה להעביר רבע ממה שאני מרגישה.

והמחשבות על מוות כל הזמן בראש, תהליכים על גבי תהליכים של מחשבה על מה הטעם בעצם, וזה לא ברמת הפנטזיה אלא באמת תהייה לגיטימית. שנים על גבי שנים סחבתי את התחושות האלה כל הגב אבל בחודשים האחרונים נראה שכבר כבד לי. חוץ מזה שמעולם לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה ורצופה של חרא, המציאות של החיים וההתבגרות מביאים אותי לסף קריסה. מלקה את עצמי שוב ושוב על חוסר עבודה, למרות שניסיתי פעמיים ובשתיהן לא הצלחתי להביא את עצמי לשם. אני תוהה איך בימי בית הספר שהייתי הרבה יותר צעירה ושבירה הצלחתי ללכת והיום אני כנראה מוותרת לעצמי. אבל אני לא חושבת שלוותר על עצמך מגיע עם כל כך הרבה שנאה עצמית ובוז עצמי

אני נמצאת במלכוד בתוך הבית אבל גם לא מצליחה לצאת ממנו. וגם שיוצאת זה מלווה בבכי ועצבים שגורמים לי לרעידות בגוף וסחרחורות

סרטים בלתי נגמרים על הזדקנות, עושה פרצופים כל כמה זמן כדי "למנוע" קמטים מהבכי. 

אני רוצה לצרוח כי אני לא מצליחה גם עכשיו לבטא מה אני מרגישה. אני רוצה לצרוח ולהרביץ ולנפץ ולשבור ולצרוח ולבכות ולבכות ולבכות

והקול הזה בראש שאומר שהכל זה אני עושה, שאין בי שום דבר לא בסדר ואני פשוט עצלנית ומפונקת. 

אני בוהה בחלל ואין לי מה לעשות, השיעמום כבר טרף לי את המוח ומצד שני אין לי תחומי עיניין. כלום.

כל השיר של פעם שהייתה אופה מציירת כותבת עושה סרטונים מתה. כל ביטחון שצברתי ירד לטימיון בתקופה של כמה חודשים. 

ללכת לבד למקומות זאת לא אופצייה כי אני לא מסוגלת. 

אין בי אופטימיות, אני יודעת שאהיה לבד במובן הרומנטי כי אין לי מה להציע, עבודה לימודים תחומי עיניין חיים, אין לי. שלא לדבר על זה שאני בעצמי הייתי נרתעת ממישהו כמוני. הדבר שיכול לעזור לי, אהבה, זוגיות, חברות לא זמין לי ולא יהיה זמין.

אני חסרת אונים ונראה שהמצב לא עומד להשתנות. בניגוד לתקופות אחרות של משברים תמיד נשארתי אני אבל פה כבר אני לא מכירה את עצמי.