*

פעם הייתי עצבנית, ואז בשנתיים האחרונות התמתנתי. בחודשים האחרונים לא רק שאני עצבנית אלא שאני מתפוצצת, והמתינות שלי התחלפה בלברוח- כל פעם שאני מרגישה את העצבים גועשים בי ואני יודעת שאם אשאר באותו מקום ההשלכות יהיו כואבות אני בורחת. זה קורה בד"כ אצל סבתא שלי, לא רק כי זה אחד המקומות היחידים שאני הולכת אליהם אלא, כי לצערי, הם האנשים שאני מרגישה איתם הכי בנוח להיות עצמי (גם אם אני מפלצת) אז הם סופגים את המכות. אם אני לא מספיקה לברוח, יוצא לי ארס מהפה. אבל תמיד תמיד תמיד אני בוכה. כשאני עצבנית ואין לי איך לבטא את זה, אני מתחילה לבכות.

אני מרגישה נורא בודדה והחלומות מקשים עליי. רק היום היה לי חלום על אהוב לשעבר וכשקמתי רציתי למות כי הרגשות היו כל כך אמיתיים, כלומר אומנם זה לא קרה באמת אבל הרגשתי את זה, ואז בבוקר הבנתי שזה לא אמיתי.

שבוע שעבר היה לי חלום שאני בתוך מערכת זוגית כלשהי והרגשתי בחלום מן שלווה כזאת שבחיי לא הרגשתי שנים או שלא הרגשתי בכלל. כי אף פעם לא היה לי את הנחת שאני בטוחה והבחור לא ילך. אף פעם בחיי הבוגרים.

אני לא יוצאת מהבית ואני לא במצב להכיר אבל כמו שאני יודעת שזוגיות יכולה להרים אותי- רק המחשבה על זה מורידה אותי. כי עזבו שיש לאנשים נטייה לוותר עליי, גם אין סיכוי שאכיר מישהו דרך הבית. ואל תתחילו איתי עם אתרי הכרויות- הייתי, ראיתי, מיציתי. חסל. רוצה אולד-פאשן

כל מי שלא מבין למה אני אובססיבית לפאנקיסט זה פשוט מאוד- האמת היא שזה העיניין היחיד שיש לי בחיים. אם אפסיק לחשוב עליו ואמחק אותו מהראש שלי סופית (שאין לדעת אם לא עשה זאת בעצמו. לא נפגשנו מלאן זמן) אהיה עוד יותר ריקה. לפעמים עדיף לי להכנס לסרטים בראש על בחור מאשר לחשוב על הדרך היעילה והפחות כואבת ביותר לגמור את החיים האלה.

אתם חושבים שאני לא יודעת שזה פתטי? יודעת. אבל כל עוד זה נשאר פה ובקרב הקרובים אליי ולא נותן דרור להתנהג ככה כלפי חוץ זה לא כזה קריטי. לא רוצה לחסום תגובות ולא למחוק אז מה הקטע לרדת עליי פה? שיהיה... קצת נעלבת בהתחלה ואחר כך עובר לי

אין לי כוחות לעבור את הימים האלה אני רק חושבת כמה אני בת 22 וכל יום שעובר כואב לי בנשמה כי זה עוד יום שבו בזבזתי את החיים והנעורים שלי על כלום. לא מצפה שמשהו ישתנה ב180 מעלות אבל שיהיה איזה משהו חדש שאוכל להגיד שעשיתי בגיל הזה.

נמאס לי מזה שאין לי מה לעשן

היה מרגיע אותי קצת