הרגע חזרתי מפגישה עם מישהי דרך סל שיקום שהוא דרך ביטוח לאומי שהיא נותנת שירות של חיפוש עבודות למתמודדי נפשכל הפגישה היו לי דמעות בעיניים מבושה כי כל שאלה שהייתה לה השבתי בשלילה. זה לא מתאים וזה לא מתאים וזה לא מתאים, כמובן שהפגישה הייתה פגישת היכרות ומילוי טפסים ואת החלק של חיפוש העבודה נתחיל כנראה בעוד כחודש וחצי
סיפרתי לה את המגבלות שלי ולא הסתרתי את הפגמים והחסרונות כדי שתוכל לעזור לי למצוא משהו שיענה על הצרכים שלי
אני רוצה להודות למי שמגיב לי בפוסטים האחרונים שכתבתי על מצבי אבל יש כמה דברים שהיה חשוב לי להסביר
הדיכאון כרגע הוא לא מצב זמני אלא מתמשך, מגיל 6 אחרי הגירושים של הוריי עברתי לגור עם אמא שלי ואכלתי מרור. מדברת על הזנחה (מבחינת אוכל, מבחינת הגיינה, בתור ילדה אמא שלי הייתה מקלחת אותי פעם בשבוע וחופפת פעם בשבועיים, חשוב לציין שהיו לי המון המון המון כינים ברמה של להוריד את הראש לכתוב במחברת ונופלות כינים, בגדים צהובים וקרועים ללא כביסה, שלא לדבר על צעצועים, הצעצוע שלי היה דף ועיפרון, ציור בשבילי היה מתנה משמיים) והמשיך עם התעללות נפשית
בבית הספר כבר מכיתה א' לא הצלתי ליצור קשרים חברתיים ולא הצלחתי לדבר ואם לא הייתי בוכה בשירותים אז הייתי בוכה במזכירות שאני חולה (לא באמת) ושמישהו יבוא לאסוף אותי, הבכי בשירותים נמשך עד כיתה ו'.
נדלג שנים קדימה: בגיל16 גילו את הבעיה כשהלכתי ליועצת בכל הפסקה כי כאמור לא היה לי עם מי להיות ובאחת הפגישות סיפרתי לה על מחברת שאני כותבת שקראתי לה "מחברת המוות" שם היו לי רשמים על מצבי הנפשי והנחמה שלי מגיל 15 הייתה לתלות את עצמי ברחוב המסגר כדי שמישהו אחר ימצא אותי ולא משפחתי
היא סיפרה למנהל שהתקשר לאמא שלי בזעם ואמר לה שאם היא לא לוקחת אותי למיון הוא מתקשר לשירותי הרווחה
מפה לשם הגעתי למחלקה הפתוחה בגהה ל9 חודשים. הטיפול היה ביזיון, המקום היה ביזיון והדבר היחיד הטוב שיצא הוא שיצאתי מבית הספר
האבחנות שהיו יכולים לתת לי מתחת לגיל 18 היו דיכאון ואנורקסיה
כשהגעתי לגיל 18 הוסיפו לי "אישיות גבולית"
באותה תקופה התחלתי לעבוד ואחרי פרידה קשה מאוד שהייתה לי התפרצה לי המאניה ואז אובחנתי כדו-קוטבית והתחלתי טיפול עם מייצבי מצב רוח ואחרי תקופה לא קצרה המאניה נפסקה והתאזנתי
הבעיה בכדורים האלו שהגוף מתרגל ועד שלא מעלים מינון החיים הם גיהנום
בדו-קוטביות בד"כ נפוץ שהתקפי מאניה באים אחת ל... אפשר גם פעם אחת אבל המקבילה שלו- הדיפרסיה שכיחה יותר
ככה ששילוב הדיכאון הוא גם נפשי וגם כימי
בעבר לא הייתי מקפידה על הכדורים ובמחשבה לאחור על הדברים השטותיים שעשיתי כואב לי בנשמה. אני בטוחה שהוספתי לעצמי מיני טראומות במיוחד בתחום המיני ואם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור הייתי מבטלת 80% מהדברים שעשיתי.
כיום שאני מקפידה כמו שעון שוויצרי על לקיחת הכדורים אני לא עושה שטויות, אבל מאוזנת כלפי מטה
מאז גהה היו לי שני אישפוזי יום קצרים באיכילוב וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים. האבסורד הוא שבתקופות שהייתי מטופלת יותר אינטנסיבית הרגשתי הרבה יותר טוב מעכשיו
אחרי הניסיון האובדני בגיל 20, הפסקתי עם הטיפולים חוץ מטיפול פסיכיאטרי. זה היה לפני שנתיים וחצי. חשוב לי להבהיר שבאותה תקופה עבדתי וגם השלמתי בגרויות והייתי הרבה יותר מתפקדת מעכשיו.
בניסיון עצמו נכנסתי למצב זומבי ואפילו לא חשבתי על למות, פשוט ביררתי על הכדורים עם הסיכון הגבוה ביותר למנת יתר ולקחתי הכל פלוס עוד כמה שהיו לי
הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהאישיות שלי, ולא משנה מה אעשה, איפה אהיה ועם מי אהיה הוא הולך איתי לכל מקום
אני כבר לא קוראת לזה דיכאון, אני קוראת לזה "אבל". כשאני מנסה לתאר לאנשים איך אני מרגישה אני נותנת להם לתאר מה הם היו מרגישים במוות של מישהו קרוב אליהם
והסיבה? אין סיבה. באמת שאין. לא מבינים למה אני בוכה, לא מבינים למה אני בהיסטריה ולא מבינים מה קרה. לא משנה כמה פעמים זה ככה, מי שלא מבין לא יוכל לדמיין את ההרגשה. דיכאון זה לא מצב רוח והוא לא קורה בגלל סיבה מסויימת (לא אצלי בכל אופן) הוא כמו הרפס. הדיכאון הוא ההרפס של חיי. הוא תמיד שם אבל לפעמים הוא אגרסיבי ושואב. כיום הדיכאון הוא כזה שלא חוויתי כמותו עוד ויש המון קשר לגיל.
יש לי אובססיה לזמנים. כשהייתי ילדה, ביסודי למשל, הייתי מנחמת את עצמי ואומרת: "עד כיתה ג' זה יעבור" וככה כל שנה עד שאמרתי לעצמי "עד הצבא זה יעבור". בצו ראשון הייתי מאושפזת בגהה והיה לי את השחרור הכי קל בעולם. חשבתי שרציתי לשרת עד שקיבלתי התקף חרדה בבקו"ם ובדיעבד אני מבינה שאם היו מגייסים אותי הייתי כנראה תוקעת לעצמי כדור בראש
אני אומנם צעירה בת 22 אבל אני הרבה מאחור. כשאומרים לי שיש לי זמן לעשות את הדברים שאחרים עושים אני יודעת, אבל את ההפסדים של גיל ההתבגרות (שהעברתי במשחקי סימס ובלוגים) ותחילת שנות ה20 לא אוכל להחזיר. מעתה והלאה יש לי אחריות ולעשות את כל ה"דברים" שבני גילי עשו ועושים כבר לא אוכל לעשות. מעתה והלאה החיים מכתיבים שצריך ללמוד, לעבוד ולהעזר רק בעצמך (אני מאוד תלוייה במשפחתי ובניגוד למחשבה של המגיב האידיוט שבגללו חסמתי את התגובות ללא שם משתמש,, העזרה היא נפשית ואני מנסה כמה שפחות להעזר כלכלית. כאמור היה לי ניסיון תעסוקתי אז נשאר לי מעט, אבל לא ברמה שאוכל להרשות לעצמי להשאר בבית)
שום דבר לא גורם לי הנאה, מה שהייתי עושה פעם: ציור, אפייה, סרטים איכותיים כבר לא מדבר אליי. אני קמה בבוקר ומצד אחד מתה שייגמר היום ומצד שני מפחדת כי זה עוד יום שבו בזבזתי את חיי.
הלכתי לעזרה תעסוקתית לא כי אני מרגישה שאני מוכנה אלא כי אני מרגישה אפס. אני משקרת לפעמים לאנשים שאני עובדת פה ושם אבל אני לא. כמובן שיש את ההבט הכספי אבל תעסוקה היא מקום ראשון. וגם נמאס לי מרגשות אשם שאני קונה איזה בגד כי לא תמיד יכולה להרשות לעצמי כלכלית
התחלתי ללכת לפסיכיאטר פרטי חדש כי מניסיון אנשי טיפול שמשלמים להם, או לפחות אלה שאני פגשתי, יותר קשובים ושמים זין על המטופלים שלהם
כשהוא המליץ לי על טיפול בנזמי חשמל (AKA מכות חשמל) הסכמתי מיד, מהיאוש וכי אין לי סטיגמות אבל המשפחה שלי אנטי וכרגע אולי אחפש חוות דעת נוספת כי שמעתי שזה הטיפול היעיל ביותר לדיכאון ודו-קוטביות אבל התופעות לוואי ניכרות ואם ארצה לעשות זאת כדאי שאתחיל מהר כי לעבוד במצב כזה אי אפשר (בעיות זיכרון קשות לטווח קצר ובלבול)
אם הכל ילך חלק בנובמבר אתחיל טיפול DBT שהוא עזר להמון אנשים במצבי והוא גם פרטני וגם קבוצתי
המריחואנה עוזרת לי בכך שנתנה לי יותר ביטחון ואני גם לא באמת מתמסטלת, אני מתמתנת. בשבילי זה כמו רפואי לחולים במחלות פיזיות רק בפן הנפשי. בחודשים האחרונים איני מצליחה להשיג
מקווה שהצלחתי לשפוך קצת אור על הדברים ומקווה שלא פספסתי משהו. כמובן שלא הזכרתי את כל מעלליי אבל נראה לי שהבהרתי את הנקודה
מי יתן ואנשום לרווחה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל