*

ההבדל בין אז לפני שנים בתקופה השיא של ישראבלוג ועכשיו הוא הפייסבוק והוואטספ וכל השיט שקשקש לנו את המוח שפעם לא היו פופולארים ולמי בכלל היה אובססיבי לזה, וכל הקבוצות והשיתופים והעמודים הגדולים גורמים לזה שבלחיצת כפתור יכולים לעשות לך את ההאוטינג של החיים שלך. ולמה? כי המון המון אנשים הם חרא פשוט מאוד. הם נולדו חרא והם ימותו חרא ולא תוכל לנסות להסביר להם כי גם המוח שלהם עשוי מחרא.

ואני ממש לא מתכוונת לעבור על כל החומר מ2010 ולמחוק חצי מהתוכן ולהוריד את התמונות כי נמאס לי לנתב את החיים שלי לפי הפחד מתגובות מעשים של אחרים. בשישי הייתה מסיבת פרידה מהשף והעו"סית של המסעדה שעבדתי בה לפני שנים ששם בעצם הכרתי את הפאנקיסט אז גם לא הלכתי מהפחד שהוא יהיה שם וגם חלק מהחברים שלו כי גם הם היו בפרוייקט (לפני שהגעתי) כי הפרוייקט הזה הוא בעצם לנוער בסיכון (רק אני ועוד אחד היינו שם על תקן נפשי) וידעתי שאם אלך והוא לא יתייחס אליי שזאת הסבירות הגדולה כי גם לא החלפנו מילה כשעבדנו ביחד אז מה הקשר אז אני אתמוטט לגמרי אז חסכתי מעצמי אבל עיצבן אותי שההחלטה והמעשה נעשו בגללו. זה המקום שלי וזה חלק ממני, וגם את התמונות לא אוריד כי זה מה שבחרתי לשים באותו רגע וזאת הייתה הבחירה שלי וזה היומן שלי ולא של אף אחד אחר. מבחינתי הבלוג הזה הוא התנ"ך של הרגשות שלי ולא אעז לערוך מילה באף פוסט. הבלוג ככ חלק ממני שכשהייתה סכנה שהוא יסגר העתקתי העתק הדבק את כל הבלוג לוורד והכל נמצא מודפס אצלי בחדר.

כיום אומנם אני לא כותבת הרבה כי לפעמים להעלות על הכתב גורם לדברים להיות ריאליים יותר ולא רק פחדים בראש למרות שאני מספרת לאחרים פה זה יהיה חקוק בסלע, עדות למצב. וגם עובר עליי ככ הרבה טלטלות נפשיות שאין לי מאיפה להתחיל ואין לי כוחות. זה למה לא הייתי בטיפול פסיכולוגי 3 שנים אחרי הניסיון האובדני ועד עכשיו.

אבל פעם הבלוג היה חיי. לקראת גיל 14 הכרתי את החבר הראשון שלי דרך ישרא ונורא אהבתי אותו וזאת אולי פעם יחידה שמישהו אהב אותי נורמאלי ולא כמו היום. וגם בהתחשב במחסור החברים היה החבר היחיד. בגיל 17 הכרתי את ש' דרך שהיה הבנזוג הראשון בחיי הבוגרים. אהבתי אותו עד עמקי נשמתי והוא אהב אותי גם אבל זה היה ככ לא בריא ולא יציב שזה צילק אותי והקשר עצמו היה מאני-דיפרסיבי עד שהפרדנו והמאניה התפרצה אצלי

הסיפור הזה אולי לא נגמר טוב אבל הוא "תרם" הרבה למי שאני היום. מעניין אותי לדעת שאם לא היינו נפגשים אז אולי המאניה הייתה מתפרצת מאוחר יותר או לא בכלל

אבל לטוב ולרע זה מי שאני

ובגיל 17 גם הכרתי את החברים הראשונים שלי חוץ מד' בחטיבה חנן ועלמה שחברים שלי עד היום ובזכותם לא הייתי לבד ומילאו לי את החסר וגם אותם הכרתי בישראבלוג

בגיל 18 יזמתי את "חמניות" (באמת שאין לי כוחות להסביר) שמבחינתי היה הדבר היחיד שאני מתגאה בו חוץ מזה שראיתי את רובי 3 פעמים - גם בזכות ישראבלוג

ותמיד מרחפת עליי העננה שהוא יחשף. כמעט לפני שנה התחילו לי חרדות רציניות כלפי דברים שלא יחסתי להן חשיבות ונהייתי פרנואידית לפרטיות שלי. שמתי פלסטר על המצלמה של הלפטופ מחשש לפריצה. גם שמתי בפרטי את כל הוידאו בלוגים כי זה דבר לדוגמא שצריך לצנזר. ככה כשלא הייתי מאוזנת על כדורים והיו לי היפומאניות קצרות הייתי עושה שטויות כמו לחשוף את עצמי במצלמה ולספר על חוויה מביקור אצל גניקולוג. אני לא מסוגלת לצפות בזה בעצמי כי אני מתביישת והיום אם מישהו היה מוצא את זה ביוטיוב והיה מחליט לשתף בפייסבוק ואם זה היה צובר פופולאריות ומגיע למקום הלא נכון, אני חברים, כנראה ובאמת, הייתי מתאבדת.

אני לא חושבת שמתנגשים הרצון שישראבלוג יחזור לתקופה הטובה שלו והפחד מהחשיפה האפשרית, בכל דבר טוב יש חסרון קטן, וכל מריחואנה ככל שהיא מדהימה גורמת לבעיות זיכרון.

ולפינתנו הקבועה: "מה עם הפאנקיסט???"

אז שבוע שעבר פנתה אליי העוס"ית מהמסעדה לשאול אם דיברתי איתו כי הוא לא עונה על ההזמנה שלה בסמס. אמרתי לה שלא והיא אמרה שאם יוצא לי לדבר ולשאול אותו היא תשמח

הוא לא יצר קשר 3 שבועות ופחדתי לשאול אותו ובכלל לפנות אליו גם מהדחייה האפשרית וגם מזה שהוא ידע שסיפרתי לעו"סית שאנחנו בקשר כי לא נראה לי שהוא היה רוצה שידעו . אמרתי לה בסדר אבל לא היה לי אומץ לשלוח לו.

בשישי הייתה הארוחה ומישהו סיפר לי משם שהוא לא בא

בשבת אמרתי כוסאמק ושלחתי לו הודעה. הוא לא ענה בכלל ול"מזלי" הייתי ככ בדיכאון אותו יום כבר ממקודם שזה לא הרס אותי לגמרי.

אתמול הייתי באיזור של המסעדה ונכנסתי לבקר את הטבחית שעבדה עם שנינו. שאלתי אותה אם העו"סית הצליחה לתפוס אותו בסוף והיא אמרה שחברים שלו אמרו שאולי יש בעיה והיה לו תקלה עם שוטרים והוא לא ענה להם והם חושבים אולי הוא במעצר אבל לא בטוח.

עכשיו שני דברים, ונסו לא לשפוט:

1. משהו מנחם בזה שאולי הוא במעצר וזה למה הוא לא ענה לי

2. אני ממש בלחץ מזה שהוא במצער ואם כן בד"כ משחררים מהר ואם הוא שם זה כבר כמה ימים, למרות שיכול להיות שהשתחרר בהנחה שזה באמת המצב ואז באסה שלא ענה ואם הוא עדיין שם זה סימן לא טוב וכואבת לי הבטן

3. הוא בכלל לא במעצר ואני מטומטמת והוא שם זין סופית

ודא, אני רואה האח הגדול ואני חושבת שאחרי ששי חי יוצא הוא צריך להצטרף לקבוצת הDBT שלי שמיועדת לויסות רגשי. אני מאוד מזדהה איתו כי גם אני, וזה משהו שאחדש לכם, סובלת מבעיית עצבים רצינית. כשהוא מתנהג כמו שטן אני חשה אמפתיה כי אני רואה את התסכול החוסר אונים וההתגוננות שלא משנה כמה קראטה הוא יעשה לא יעזור בחוסר הבטחון שנמצא בנפש שלו.

מצד שני אף אחת מאיתנו לא הייתה שורדת כנראה אם הוא היה יוצא עלינו