*

גם בתקופה האחרונה שנמשכת כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, על אופנה של בלוגרים ובלוגריות שעוסקים בסקס.

והעיניין מתסכל אותי, כי חוץ מחלק קטן של בלוגים רובם פשוט לא אותנטיים וfull of shit

כשאני מסתכלת על סרט אני דבר ראשון מסתכלת על האינקרקציה בין השחקנים לראות שזה אותנטי מספיק שאאמין להם

אבל כשיש מגמה חוזרת של סיפורים שנשמעים העתק בנאלי של הסיפור מהבלוג הקודם זה כבר מוציא לי את החשק להמשיך לראות פוסטים נוספים באותו בלוג.

ועזבו שיש לי חוויה שונה מסקס שאצלי זה באמת הרבה יותר רגשי מפיזי אז גם לא הייתי נהנית בכלל בסיטואציה שאין בה רגש (לעומת העבר, הסבר בהמשך) אבל אני לא אומרת שאני לא מאמינה שאפשר להנות נטו פיזית . זה פשוט אומר שאני פשוט לא קונה מה שכתוב בבלוגים הספציפים שאני מדברת עליהם

נכון נהייתה מגמה של לכתוב על סקס קצת יותר אלים ואדג'י אבל יש פוסטים שאני פשוט לא מאמינה להם. וממש לא משנה אם זה דימיון או לא, מבחינתי זה כמו קומדיה רומנטית- חרא תסריט

עזבו את זה שהן לא נשמעות כאילו הן נהנות (שובבבבבבבבב, לא כולן) גם הדיאלוגים של "קח זיין אותי זיין אותי בבקשה כבר זיין אותי כבררררררררר" או "אני השפחה שלך "  ואז הגבר אומר לה שהיא הזונה הקטנה שלו, אבל מי בעצם מדבר ככה? האם באמת אתם הייתם אומרים דברים כאלה? ובסהכ הוא נורא עצבני והיא נורא כנועה (אבל נהנית, ברור.)

(ואני לא מדברת על BDSM)

היו בלוגים שכתבו על סקס בעבר והיום(לאו דווקא נושא עיקרי) ושעושים את זה בנזונה וזה לפעמים לא נופל מלקרוא סצינה סקסית בספר או סצינה ב"כחול זה הצבע החם ביותר"

אבל כנראה מה שבאופנה באופנה וכל עוד ימשיך להיות בנאלי כל ההארדקור סקס בשקל שלא נשמע אמין בשיט וגם לא מחרמן ומתסכל פיצוצים.

אבל למה בעצם אני ככ מתוסכלת??? אני אגיד, ובלי שיפוטיות חברים זאת רק דעתי, שלפעמים לוקח הרבה זמן להבין מה באמת אוהבים במיטה. אני יכולה להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד שהייתי מוותרת כמעט על כל מי שהייתי איתו, שנהניתי רק כי אמרתי לעצמי שאני נהנית

שמרוב אפשרויות לא שאלנו את עצמנו אם זה הסקס שעושה לי טוב. אם באותו רגע זה נראה מגניב ומתאים לתקופה ומשהו שהוא "מחוץ לקופסא" בעתיד יכול להזכר כחוויה שנותנת בוקס בבטן.

וחוץ ממעט אנשים שאני מאמינה להם וכייף לי לקרוא, חלקם הגדול שהוא בעיקר בנות עושה לי אי נוחות כי אני מרגישה שההנאה שלהן לא שלמה, קצת כמו שאני לא באמת נהניתי. ואני גם לא עשיתי ברזומה מין שהוא אלים, אז לקרוא את האלימות שהן טוענות שנהנות ממנו עושה לי לא טוב כי אני מכניסה את עצמי למקום של כאב, וחברים, זה כואב. או המילים הגסות שמביעות זלזול ואטימות , ובדכ הגברים מתוארים שזאת המטרה שלהם ולא תוכל להיות אופציה אחרת. בהרבה מהסיפורים אני בכלל לא רואה כבוד הדדי, יש כוס וזין וגוף. אבל אין נשמה.

וגם אם יש מישהו שזה מרגיז אותו, אני אחזור שוב שאלה תחושות שלי וממש לא התכוונתי לכל הבלוגרים, יש כאלה שאני מאוד נהנית לקרוא ויש את האלה, שגורמים לי אי נוחות.

וסוף סוף היה לי "תירוץ" לעשות את הפוסט, אחרי שנים שבו ידעתי את השם האמיתי של דניבוי ואחרי כל פעם ששמעתי אותו מקריין את מזג האויר בתחנת הרדיו האהובה עליי והתעצבנתי, הוקל לי לשמוע שחלק מהבנות לא שתקו יותר

זה מתקשר למה שרשמתי מקודם- לפעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שמה שלא טוב לנו הוא בעצם כן.אבל הבלוג של דניבוי לא היה מאלה שהיה לי סבבה לקרוא. מבחינתי זה היה כמו תאונת דרכים. לא רציתי להסתכל אבל לא הייתי יכולה שלא. הבלוג שלו גרם לי להרגיש הכי הרבה מכולם אי נוחות לא כי הוא לא אותנטי, אלא כי הוא יותר מידי אותנטי. וזאת אותנטיות שהיה לי קשה לעמוד בה.

ומנגד הייתי קוראת את הבלוגים של חלק מהבנות שנפגשו איתו. ושם אפילו יותר כאב לי. היה בלוג אחד שתיאר במדיוק את הקונפליקט- אני סובלת, רע לי, אבל הוא טוב לי ואני אוהבת אותו. והדבר הזה ככ ממשי וככ טבעי, שגם אם הוא לא בא לידי ביטוי במין אלים ומשפיל הוא יבוא בדרך אחרת ואלה מסוג הדברים שמסתכלים אחורה ולא מבינים איך הם קרו.

וכשאני קראתי את זה הרגשתי כאילו אני שם בסיטואציה, הרגשתי אי נוחות אי נעימות וקצת חוסר אונים. אני חושבת שבעיקר הרגשתי לחץ לקרוא.

וכל מי שקרא לבנות האלה "פצועות" יכול לפצוע את עצמו בתחת עם מטאטא. הילדות לא פצועות, הילדות רגישות, פגיעות, מורכבות אבל לא פצועות.

חשבתי על זה שכל הזכרונות שלי הם רעים. אין תקופה אחת בחיים שלי שהייתי יכולה לחזור אליה או להזכר בה בכייף.

אני אספר עכשיו, אחרי מלא חודשים שחיכיתי, שאתחיל טיפול בנזעי חשמל שזה בעצם הטיפול הכי יעיל לדיכאון (AKA מכות חשמל רק בלי מכות ויותר הומאני) ב24 לחודש. יש גבול לכל תעלול ויש כאן גוף בלי נשמה (אם יש פה מישהו שעבר את זה אשמח לשמוע במייל)

כשאין לך תקווה לעתיד, תוכל להסתכל אחורה לתקופות טובות שעוד יוכלו לחזור. כשאין לך תקווה לעתיד ואין לך לאן להסתכל אחורה כי לא היית רוצה לחזור לאף תקופה מהעבר, שם מתעצם הייאוש

אני חיה מיום ליום, הבקרים עד הערב הכי קשים לי ומלווים בחרדה דפיקות לב וקוצר נשימה, הכי מלחיץ אותי שהגיע יום חדש. הסיוט התחיל ואני אפילו לא ישנה כמו שצריך. כל בוקר אני קמה אפרו כי אני זזה ומזיעה מחלומות רעים קמה 30 פעם בלילה שהוא בעצם לפנות בוקר והשינה שלי לא שלמה בדיוק, בין החלום למציאות בד"כ ועם החלומות נכנסות גם מחשבות שלא מהתת-מודע

כשאני חולמת על הפאנקיסט הכי עצוב לי כי לשגריר שנייה אני רואה אותו

אני יודעת שאני צריכה "להמשיך הלאה" כי הכי טוב (זה כבר משהו ממני) בשביל להפטר מאובססיה זה להכנס לאובססיה חדשה. עדיף לא מישהו שלא עונה לך

אבל מה זה להמשיך האלה? אתם חושבים שמחכים לי פאקינג מחזרים מאחורי הדלת שאני צריכה לבחור בינהם?

וגם בתרחיש הכי תרחישי אני מעוניינת במישהו ונמשכת אליו (שזה לא משהו מובן מאליו אצלי, אני לא נמשכת להרבה אנשים וגם אין לי סגנון מועדף זה או שנמשכת או שלא) זה לא ימשיך ולא יתקדם ואני אכנס לסרט והוא ימשיך בחייו.

זה קצת כמו קארי וביג בהתחלה שלהם, זה ברור שיש לו אליה משהו אבל זה לא מספיק והוא הולך.

וגם בתרחיש הכי טוב החשמל יעזור, אני אכיר מישהו (לא סביר להניח. לא יוצאת מהבית. אל תזכירו אפילו אתרי הכרויות [מניסיון, אין לי שום זלזול לזה הרי את בני הזוג שלי הכרתי כאן אז במה זה שונה]), אז אחרי שהוא שוב ישבור לי את הלב, אני שוב אכנס לדיכאון???

בנתיים אני יכולה רק לפנטז על הפנים של ארנולד שוורצנגר, ככ התלהבתי ממנו בתור הרובוט הכי יפה שראיתי בחיי (ולא סתם קוראים לו "מחסל" כי אני מתה מרוב שהוא סקסי) אז הזמנתי פוסטר של שליחות קטלנית הראשון כי אני מתלהבת וזיבי לא מעניין אותי שאני בקיץ בת 23 מה אכפת לי להתעורר בבוקר עם הדבר היפה הזה

סרטים בכללי הדברים היחידים שאני עושה. משתדלת לראות לפחות אחד ביום, ואחד טוב. או דוקו טוב וארוך. לצערי מרוב מחשבות, כמו בהופעה של רובי קשה לי הנאה שלמה כי אני ככ מרוכזת במה שבפנים ולא מה שבחוץ. בנתיים הספקתי לראות המון סרטי חובה ואם כבר להרקב מול הטלויזיה אז להפיק מזה תועלת איכותית