*

כשקמתי הייתי באמוק ואיך שקמתי על הרגליים התחלתי להפוך את הבית לחפש את הדיסק שנמצאות עליו התמונות מהמטבח וגם התמונה ההיא.

כל פיסת מציאות שאני יכולה להאחז בה שהקשר הזה לא רק בראש שלי

כשעבדנו ביחד לא דיברנו מילה אחת אחד לשניה, אולי פעם אחת ששאלתי אותו אם יש לו סדרה להמליץ לי ולצערי הוא המליץ לי על הסדרה שאני עכשיו הכי אוהבת בעולם אבל לא רוצה לראות שוב כי סנטימנטים ("אוז") 

אני גם לא חושבת שאי פעם אמרנו "היי" ו"ביי". הרי הייתי עובדת למטה בהכנות והוא במטבח, וגם לא הייתי חברותית בשיט אז גם לא תמיד הייתי יוצאת להפסקות סיגריה או שהייתי מעדיפה לדחות את ארוחת הצהריים כדי לאכול לבד,

אז כל בוקר הייתי מתגנבת לראות אם הוא מופיע בסידור עבודה. כי התביישתי לשאול

וכל פעם שיש סצינה רומנטית בטלויזיה או כל פעם שאנשים עושים סקס בטלויזיה או כל פעם שאנשים מאוהבים בטלויזיה מתכווץ לי הלב, כי אין לי את זה ויש לי מישהו אחד בראש כשאני רואה את הדברים האלה, והמישהו הזה לא טרח אפילו לענות לי. אני באמת לא יודעת מה בשבילו היה ה"סטופ", עברתי עם רוב האנשים שאני לא מתביישת מהם על הפרטים מהפגישה האחרונה ושום דבר לא ניכר כדיל ברייקר. 

והעניין הזה עם הזמנים, לחשב זמנים. ככל שה16 בינואר מתרחק (הפגישה האחרונה) ככה האחיזה שלי בקשר הזה רופפת. הוא אף פעם לא היה שלי וגם זה לא היה שיקול אבל המוח שלי לא מתקשר עם הרגשות שלי. יש דבר אחד לדעת ויש דבר אחר להרגיש.

והוא היחיד שאני יכולה לנגוע בו,  היחיד שאני לא קופאת שהוא מעביר עליי יד. וזה אפילו לא הסקס שאני נזכרת בו ברגעים אינטימיים, זה הזה שהפנים שלו קרובות אליי ומסתכל לי בעיניים ושם לי יד על הלחי. אני יכולה למות מעצב עכשיו בחיי 

אני מתגעגעת לעדינות שלו שגם כשהוא מתקרב לנשק הוא עושה את זה בזהירות כדי לראות שגם אני רוצה, וזה מצחיק שהאדם היחיד שאני כן רוצה שיגע בי ככ נזהר עליי

אני מתגעגעת שגם שאנחנו שונים בתכלית, (לפעמים שאני מתסכלת לו בפייסבוק בתמונות ובחברים זאת תרבות שלמה ואחרת, לי יש רגישות שמיעתית קשה והוא מתופף בלהקת פאנק. אני כל הזמן לבד והוא כל הזמן לא. לי קשה לי להיות מחוץ לבית הוא חלקים ניכרים משנה מבלה ומנגן באירופה, אני פחדנית הוא אנרכיסט.) במיטה אנחנו לא הוא ולא אני, אנחנו שנינו

בפוסט קודם כתבתי על סקס והנאה מסקס. עם כמעט כולם, כל מי ששכבתי איתו הרגשתי שזה קצת כמו תפקיד, שאני מחקה מה שאני רואה, היו פעמים עם אנשים שבהיתי באיזה אובייקט בחלל ורציתי שזה יגמר כבר הסיוט המשעמם הזה. בגדול עם רוב האנשים זה הרגיש כאילו הם טוחנים מים. איתו לצערי, צחוק הגורל, זה היה נמשך די מעט זמן אבל עדיף 2 דקות של "לעשות אהבה" מאשר חצי שעה של "להזדיין"

אבל פה בעצם אני מקווה שאני אפסיק לדבר עליו. עברו כבר יותר מחודשיים אבל אובססיות אצלי זה משהו עמיד. בודקת כל הזמן את הפרופיל שלו, בודקת מתי היה מחובר אבל הכי גרוע זה לבדוק למי עושה לייקים. הייתה מישהי שהיה עושה לה ממש הרבה יחסית אליו והייתי בכוננות 24/7 לראות אם היא פירסמה פוסט חדש. לקח כמה ימים עד שהבנתי שגם לי יש גבול אז חסמתי את הפרופיל שלה כדי לא להתפתות. כמובן שברגעים אלה אני מתה לבטל את החסימה אבל לא

מחר הטיפול הראשון של החשמל. כשהרופא דיבר איתי על זה פעם ראשונה שאלתי אותו אם זה מרפא לב שבור. וזה היה בתקופה שהיינו בקשר. אבל תמיד חרא קשר, תמיד פחדתי והייתי באי ודאות. פשוט לא ידעתי מתי זה יבוא אבל משום מה כשזה בא, זה נורא נורא כאב לי

לפני שבועיים חיפשתי תמונה בתיקיות וראיתי תיקייה בשם "מטבח 2011"

חבל שהפכתי את הבית 

החלק הדפוק הוא שאמרתי לעצמי שכשניפגש לפני החשמל אני אספר לו מה אני רגישה כי אפילו שאני יודעת שלא היה קורה משהו רציתי לפחות שידע או לראות אם יש בזה שמץ של הדדיות, ובמקרה הכי גרוע באמת יעשו קצת חשמל ואני אתגבר מהר. לא הייתה לי אומנם הזדמנות לומר אבל אני חושבת שקיבלתי תשובה