*

כשאני מקבלת מחמאה אני נתקפת חרדות. שאחרי קבלת המחמאה, מושא המחמאה ישתבש ואהיה פחות מוצלחת ואעשה אותו פחות טוב, אז אני פשוט מפסיקה, אותה סיבה למה כנראה הפסקתי לצייר לפני כ-5 שנים

מעולם לא קיבלתי דבר על הכתיבה, חוץ מאנשים שנכנסו לחיי ולזכרוני (וקצת טראומות), אני כותבת כשמרגיש לי, דקה לפני שאני כותבת אני לא חושבת על כתיבה, לכתוב בשבילי זה קצת כמו להקיא. רוב הזמן אני סבבה אבל כשזה בא זה בא בבום ואז חייבים לרוץ ולשחרר את זה

אבל ביום רביעי של שבוע שבעבר קיבלתי את המתנה הראשונה שלי על הכתיבה וזה מסוג המתנות האהובות עליי- אומנות

נפגשתי עם צייר שאני חברה שלו בפייסבוק כבר כמה חודשים, הוספתי אותו כי האומנות שלו גירתה לי את המוח והיה לי חלום רטוב שאקנה ציור שלו יום אחד אבל חוסר הבטחון שלי מנע ממני לשלוח אם יש מקום לראות את הציורים בלייב או בכלל אם המחירים שלהם תואמים לי את הכיס

אבל לפני שבוע וחצי, כנראה כי אני מכשפה, הוא שלח לי הודעה כשבהיתי במחוברים בצ'ט של פייסבוק אם אנחנו מכירים והתפתחה שיחה שבה התעניין אם אני מציירת או כותבת. שלחתי ציור או שניים ובערך שלושה קטעים מהבלוג, שהייתי צריכה להגיע עד פבואר כדי למצוא משהו שהוא לא פתטי להחריד (מניסיון כנות מוקדמת ומוגזמת יכולה להבריח אנשים) והכתיבה נגעה בו וריגשה אותו ושאל מה הוא יכול לעשות כדי שישמח אותי

בדרך מעודנת ומנומסת כמה שאפשר רמזתי שהציורים שלו משמחים אותי והוא אמר לי לבחור ציור. לא היה לי נעים לבחור ציור וזה היה נראה לי גם קצת חוצפה כי הוא מתפרנס מהציורים האלה ובטח יש כאלה שעבד עליהם יותר ויותר גדולים אז אמרתי לו שיגיד לי ממה זה בסדר לבחור והוא סיכם לבסוף שיבחר בעצמו.

קבענו להפגש ביום רביעי אצלי בבית אז גם נכנסתי לסרטים והגנים שלי מאמא שלי התחילו לקונן לי במוח ולהגיד בטון החשדני והשונא אדם של "למה הוא בא לפה בכלל? מה האג'נדה שלו? למה שהוא יביא למישהי שהוא לא מכיר ציור מתנה?" אז שיתפתי כמה אנשים ליתר ביטחון בינהם שתי הדודות שלי just in case

אני יכולה לסכם את הפגישה בכך שאני לא מתה על עצמי ויצאתי קצת פתטית ומפגרת כי נורא התרגשתי לראות אותו כי בתכלס לא היה אומן שעקבתי אחרי האומנות שלו והתלהבתי ממנה כמו שלו, מרוב שניסיתי להיות בסדר אולי יצאתי קצת עמה

היו שלבים שהשיחה זרמה וצחקנו והיה לנו איזה רעיון על הקמת חברה חדשה סטייל קיבוץ שבה הוא המנהיג ואני מזכירת-על אז גם רשמנו קצת חוקים, היו רגעים שהרגשתי לחץ עליי לדבר, לא משנה מה רק לדבר וככל שאני חושבת על זה שאני צריכה לדבר המוח שלי מתרוקן עוד יותר וכל שנייה שעוברת הופכת את הרגע ליותר מביך ואז אני פולטת משהו מטומטם ומתחרטת שלא פשוט סתמתי. ברגעים שאין לי מה להגיד אני מנסה להרגיע את עצמי ולומר בראש שצריך שניים לטנגו ואם יש שתיקה זה אומר שגם הצד השני שותק והאחריות לא מוטלת רק עליי. 

לקראת הסוף ביקש לראות ציורים שציירתי בעבר והוא ככ התלהב שהציע לי שאתן לו את אחד הציורים שלי והוא יתן לי משלו (בלי קשר למתנה) היססתי ולא ידעתי מה להגיד כי הציורים נורא אינטימיים וקשה לי לשחרר וגם ככה בקושי הספקתי לצייר משהו. הציור הזה עכשיו אגב, זרוק בפינה של החדר (סנטימנטלית למות)

הוא נורא החמיא לי ואמר לי דברים מרגשים מאוד ולא ידעתי ככ איפה לקבור את עצמי וגם אמרתי לו  שמכל מי שהחמיא לי אי פעם, זה הכי מחמיא, והרגשתי איך אני מתחרטת על כל מילה בזמן שאמרתי אותה. גם הוא לא ככ ידע איך להגיב

כשהלך, הייתי יכולה לסובב את הציור ששם אותו עם הגב אלינו כדי שאסתכל אחרי שילך. אני חייבת להודות שזה לא מבין הציורים שהייתי מסתכלת עליהם אבל הוא יפה ללא ספק והוא בעיקר מחמם לי את הלב כל פעם שאני מסתכלת עליו ויודעת שמישהו העריך אותי באמת באמת עם כל החרא והפתטיות והבעיות הנפשיות והמוזרות, וגם הרגיש אמפתיה ולא רתיעה. יש לי משהו על הקיר שאומר לי שיכול להיות שיש בי משהו בסדר

שלחתי לו הודעה תודה על התמונה ואהבתי מאוד וכבר תליתי במקום המראה על הקיר, שבדיעבד התחרטתי כי המיקום לא משהו ואני עדיין בסרטים שיראה זאת כחוסר הערכה, והוא אמר שתודה בשמחה והוא שמח להכיר ושאמשיך לכתוב ולצייר. רשמתי שאמשיך וכך נגמרה השיחה שהיה לה תחושה של שיחת סיום שזה קצת מעציב אותי כי היה מעניין, המעט שהיה.

ווווווווווווווווווווווווווווווווווו.............. לפינתנו הקבועה מה חדש עם הפאנקיסט??????????? אז כלום לא חדש עם הפאנקיסט, לא יצר קשר ורמת שבירות הלב שלי קבועה לא משנה כמה אני מעשנת או מתחשמלת. 

אבל שבוע שעבר בשלישי אמרתי למטפלת שלי באיכילוב שנמצאת קרוב למסעדה בה עבדנו יחד לפני 5 שנים, שאני לא יכולה להמשיך בשיטת ההמנעות הזאת ואני חייבת ללכת למסעדה לטבחית שעבדנו איתה שנינו (היא חלק מהצוות אבל תיפקדה כאמא והוא הולך לבקר אותה כל כמה חודשים) לברר אם היא שמעה משהו על מצבו, כי כמה דברים מוזרים קרו והוא גם לא תוייג באף תמונה מאז שנפגשנו בינואר והוא 98% מהזמן עם חברים והוא היה מחובר מלא לפייסבוק שהיו שבועות שלמים שהוא היה מנותק ובמוח שלי הוא מתעלס רצוף במשך שבוע למרות שאיתי הוא מחזיק 2 דק אבל לא אכפת לי כי התנשקנו מלאאאאאאאא וזה מילא לי את החסך הרגשי אבל סטיתי מהנושא

הלכתי לטבחית ושאלתי אותה על סף התקף לב אם היא שמעה ממנו והיא אמרה שכן והוא היה שם לפני כמה ימים להגיד שלום עם אבא שלו בדרך לשימוע בבית משפט כי הוא היה במעצר בית 

תחושות שעברו לי בגוף בו זמנית:

1. שמחה, כי אולי הוא לא סולד ממני לגמרי ויש סיבה שנעלם 

2. פחד, כי הייתה לי תיאוריה שהוא במעצר בית והבנתי שהסרטים שלי יכולים להפוך לדוקומנטרי ומה שהולך בראש הזה זה פחד אלוהים אז אם איזה סרט שיש לי בראש מתממש הכל אפשרי

אבל כרגע זה כבר לא נראה לי רלוונטי כי נראה לי שהוא יצא משם אבל עדיין שום סימן חיים. אני משננת לעצמי בראש כל הזמן לשחרר לשחרר ושהוא לא שם עליי זין והוא בכלל צריך שיזכירו לו מי אני ולכו תדעו אולי יום אחד זה יתפוס. אולי.