*

אבל יש דברים שהייתי רוצה שישמרו לעצמי

כמו הבדידות וכמו הייאוש והחוסר ביטחון אבל כשאין עם מי לדבר בעולם האמיתי מה שנשאר זה לפרסם את זה באינטרנט

אבל יש דברים שלא ארשום, כי לפעמים דברים מתגלים כמו שאני מגלה. אולי באמת כמה שפחות אני יודעת יותר טוב.

היום הייתי הדוגמא הבנאלית של "דיכי", לא יצאתי כמעט מהמיטה ולא דיברתי עם אף אחד

ואני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך וחוששת מכל מילה שתצא שמא תשמש לרעתי

ניסיתי כבר לכתוב פה כמה שורות ולא הולך לי

אני מרגישה שהדמעות חונקות לי את הנשמה וכבר כואב לי הגרון

אתמול בארוחת הערב סבתא שלי סיפרה שלפני שהיא וסבא שלי התחתנו ניסו לשכנע אותה לא להתחתן איתו כי יש לו טורט קל והיא אמרה לנו: "ובתכלס הם צודקים", אני כבר הייתי מעורערת לגמרי מגילוי של שעה קודם, קמתי בצעקות משולחן האוכל ותוך כדי בכי אמרתי שאם על שטות כזאת בצדק שלא צריך להיות עם מישהו אז מה זה אומר עליי. בדיעבד התגובה הייתה מוגזמת אבל אני הייתי מתודלקת לגמרי והיא פשוט הדליקה את הגפרור

זה הניגודים בראש בין הרצון והצורך לקרבה ואהבה והפחד מנטישה וחוסר אמונה שזה יבוא ויהיה הדדי וטוב

גם עם המחמאות שקיבלתי מאנשים שאני באמת מעריכה את דעתם, כמו מי שקרוב אליי, הצייר ואפילו המטפלת אני לא יכולה לשאול את עצמי אם באמת ככה זה באמת או שהם פשוט מרגישים כלפיי אמפתיה, כי קשה לי להאמין שסוג האדם שהם מתארים ירגיש את הלבד הזה

מצטערת על הפוסט, הוא היה בכוח ומאוד חסכני בפרטים